ת"א 11318-09-15

תקציר

התובעת עברה ניתוח אלקטיבי בגין מום מולד בירך בבית החולים הנתבע. בעקבות הניתוח היא סבלה משיתוק ברגלה השמאלית עקב פגיעה בעצבים הסיאטיים והירכיים וקרע בעורק הירך, שהוביל לאובדן זרימת הדם. התובעת הגישה תביעה נגד בית החולים, בטענה כי הנזק לרגלה נבע מרשלנות בית החולים. לטענתה, המנתחים התרשלו ומתחו את רגלה במהלך הניתוח, לא ביצעו תכנון טרום ניתוחי תקין, הפרו את חובת הגילוי שלהם והפרו את האוטונומיה שלה. הנתבעת הכחישה את הטענות וטענה כי הנזק לרגלו של התובע נגרם כתוצאה ממעצור ששימש במהלך הניתוח, או לחילופין, כי הוא נבע ממצב מולד שהגדיל את הסיכון לפגיעה עצבית. בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה וקבעה כי לא התרשלה. נמצא כי המנתחים האריכו את רגלו של התובע יתר על המידה מבלי לשקול את הסיכונים הכרוכים בכך, ולא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים למניעת נזק עצבי. בנוסף, בית המשפט קבע כי המנתחים טעו באבחון עווית ובהמתנה של שלוש שעות לאחר הניתוח, מה שהגדיל את הסיכון לשיתוק. באשר לטענה בדבר היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, דחה בית המשפט את טענות התובעת וקבע כי הרופאים קיבלו את הסכמתה וכי ההסבר שניתן לה לא היה הגורם המכריע בהחלטתה לעבור את הניתוח. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך 1,930,200 ₪, שהופחתו מתגמולי המל"ל שלה, וכתוצאה מכך נפסק לה פיצוי סופי בסך 1,090,852 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 260,000 ₪ והוצאות נוספות.