ע"פ 5383/97

תקציר

המערערים טענו כי לא היה מקום להרשיע אותם לפי סעיף 53(א)(2) לחוק, שכן יסודות העבירה כלולים בסעיפים 54(א)(1) ו-54(א)(2). בית המשפט דחה טענה זו, וקיבל את התשובה כי רכיבי הסעיפים שונים וכי יש להרשיע את המערערים לפי סעיף 53(א)(2), במיוחד בהינתן שאי הגילוי חרג מהתשקיף והורחב לפעולות ה"ייצוב" שביצעו המערערים. בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר דרישת "כוונה מיוחדת" להרשעה לפי סעיף 53(א)(2), ולא מצא טעם בחוק או בתכליתו להתערב בממצאי הערכאות הנמוכות יותר לפיהן היה בידי המערערים היסוד הנפשי הנדרש. באשר לערעור על העונש, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי העונש היה חמור מדי וכי בית המשפט חרג מסמכותו בהטלת קנס. בית המשפט הסביר כי הקנס שהוטל היה ראוי בהתחשב בחומרת המעשים והשפעתם על אמון הציבור וההרתעה. עוד מצא בית המשפט כי השפעת המרמה על תנודות המחירים מהווה מעשה שונה מהסתרת עובדה מהותית, כלומר ניתן להעניש את המערער על שניהם. אשר לבקשתו של המערער השלישי להקלה נוספת, בית המשפט לא מצא טעם להקל בעונש מעבר למה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, במיוחד נוכח מעורבותו בהליך והיעדר רווח אישי. גם ערעורו של המשיב על החמרת העונש נדחה, שכן בית המשפט מצא כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי הולם בהתחשב בתפקידו של המערער וביתר הנסיבות המקלות. השופטת ט' שטרסברג-כהן, השופטת י' אנגלרד והנשיא ברק הסכימו עם הכרעת הדין.