ע"א 25/55

תקציר

התיק, ע"א 148/55, סובב סביב התחייבות דו-צדדית, הסכם מלכות ירדן האשמית-ישראלית, הידוע גם בשם הסכם רודס, והשפעתו על זכויות הקניין. ההסכם, שסיפח את אזור המשולש למדינת ישראל, העלה שאלות לגבי מעמדם של תושבי הכפר ורכושם שהופרדו על ידי קו שביתת הנשק. הסוגיה הראשונה אליה התייחס השופט ברנזון הייתה מידת ההשפעה של הסכם רודס על תקנות וחוקים לשעת חירום הנוגעים לנכסי נפקדים. נקבע כי סעיף 6(6) להסכם רודוס לא חל על נכסים בשטח המדינה לפני ההסכם ולכן אינו יכול להבטיח את זכויותיהם של תושבי הכפר בנכסים אלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הסכמים בינלאומיים כמו הסכם רודוס אינם יכולים להידון בבתי המשפט בישראל, אלא אם הם משולבים במשפט המקומי. לפיכך, ההסכם עצמו אינו יכול להוות בסיס לזכויות הפרט. זאת ועוד, בית המשפט פירש את חוק נכסי נפקדים תש"י-1950, שהחליף תקנות קודמות, ככזה שאינו משנה את מעמדם הנפקד של המשיבים או את נכסיהם. טענת המשיבים כי יש לפרש את החוק כך שיתאים להתחייבויות בינלאומיות לא התקבלה. הקרקעות המדוברות, שהיו בגבולות ישראל לפני ההסכם, נחשבו לנכסי נפקדים הן על פי התקנות והן על פי החוק. השופטים הכירו ברצונו של בית המשפט המחוזי להעניק שוויון זכויות למשיבים, אך הדגישו כי ההיבטים המשפטיים הטהורים של המקרה מחייבים פרשנות שונה, תוך השארת תיקונים כלשהם למחוקק. כתוצאה מכך התקבלו הערעורים, ופסקי הדין של הערכאה הנמוכה יותר בוטלו. כל צד היה אחראי להוצאותיו. החלטה זו ניתנה ב-12 בדצמבר 1956.