ו"ע 32465-05-18

תקציר

הערעור מתייחס למיסוי הפיצויים ששולמו למערערים בעקבות השבת חוזה חכירה במקרקעין לרשות מקרקעי ישראל. המערערים טענו כי הפיצויים שולמו להם כתוצאה מהפקעות קודמות שבוצעו במקרקעין, ולכן הם זכאים לזיכוי ממס לפי סעיף 48ג לחוק מס שבח מקרקעין. לחילופין, טענו המערערים כי גם אם בית המשפט ידחה טענה זו, יש לראות בהשבה הפקעה במהותה, גם אם לא נקראה כך, ועל כן הם זכאים להטבות המס הקבועות במקרה של הפקעה. מנגד, טענה רמ"י כי הפיצוי ששולם למערערים הוא בגין השבת הקרקע, שנבעה משינוי ייעודה, ועל כן סעיף 48ג לחוק אינו חל. בית המשפט קבע, כי טענת המערערים כי הפיצויים שולמו בגין הפקעות קודמות מהווה הרחבה בלתי מתקבלת על הדעת של הטענה, וממילא טענה זו סותרת את הסכם ההשבה, מסמכים אחרים שהונפקו על ידי הצדדים ועדותו של נציג רמ"י. בנוסף, המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הציגו כל ראיה שתתמוך בטענתם. בית המשפט דחה גם את טענתם המהותית של המערערים וקבע כי השבת המקרקעין במקרה הנוכחי אינה הפקעה, אלא תוצאה של זכויות וחובות חוזיות שנבעו מהסכם החכירה הראשוני בין הצדדים. ההשבה נבעה משינוי ייעוד הקרקע, והצדדים הסכימו מראש כי שינוי כזה יביא להשבת הקרקע ולתשלום פיצויים. לפיכך, ההשבה לא הייתה כפויה ולא היוותה הפקעה. לבסוף, קבע בית המשפט כי מאחר שההשבה נבעה מהסכם החכירה, אין מקום להתייחס לטענות המערערים בדבר דיני השבה בהסכמה תחת איום ההפקעה. מאחר שהפיצויים ששולמו למערערים לא נבעו מהפקעה, דחה בית המשפט את הערעור והורה למערערים לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לרמ"י.