עת"מ 22248-07-21

תקציר

העתירה נסובה סביב קביעת מעמדו של העותר כ"דייר ממשיך" בדיור הציבורי, כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי. השאלה המרכזית היא האם עמד העותר בדרישות לרצף מגורים עם הדייר החוזי, אשר יזכו אותו להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית. המקרה עסק בבחינה איזו גרסה של החוק חלה: הגרסה שלפני 2009 או הגרסה שלאחר התיקון משנת 2009. בית המשפט קבע כי הוראות המעבר בחוק המתוקן אינן רלוונטיות לעניינו של העותר, שכן מעמדו נקבע עוד לפני התיקון. לפיכך, חל הנוסח המוקדם יותר של החוק. כדי להיחשב כדייר ממשיך לפי חוק זה, על העותר לעמוד בשני תנאים: ראשית, עליו לשהות ברציפות עם הדייר החוזי, במקרה זה אמו, לפחות שלוש שנים לפני מותה; שנית, אסור היה לו להחזיק דירה או נדל"ן בחמש השנים שקדמו למותה. בית המשפט קבע כי החלטת הרשות המינהלית כי העותר לא עמד בתנאי הראשון היא סבירה ומצויה בגדר שיקול הדעת המינהלי. קביעת הרשות התבססה על ראיות שניתנה להן עדיפות, כגון ביקורי החוג בשנת 2008 לפיהם הדייר החוזי מתגורר בגפו, ושינוי כתובתו של העותר עצמו לדירה בשנת 2007. בית המשפט הדגיש כי עליו לנקוט משנה זהירות במקרים הנוגעים לדיור ציבורי, שכן יש לו רק את נסיבות המקרה הנוכחי ולא את נסיבותיהם של זכאים אחרים. לפיכך, אין להתערב בהחלטת הרשות המינהלית, שהתבססה על טעמים סבירים. מאחר שתנאי הזכאות הם מצטברים, בית המשפט לא פסק לגבי התנאי השני של בעלות בדירה או במקרקעין. עם זאת, השופטת ציינה כי אם היה מתקיים התנאי הראשון של רציפות מגורים, רישום הזכויות בדירה על שם העותר לא היה שולל את זכאותו, שכן אין לו עוד זכויות בדירה לאחר הסכם גירושין. לבסוף, בית המשפט דחה את העתירה אך לא פסק הוצאות למי מהצדדים, בהתחשב במצבו של העותר.