ע"א 4245/00

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה ערערו הן על ידי חברת הקיבוץ, לאה חן, והן על ידי קיבוץ תל קציר, על פסק דינו בעניין הוצאתה מהקיבוץ. לאה חן התגוררה בקיבוץ מאז 1966, אך נתקלה במחלוקות רבות שהובילו להצעת הגירוש שלה. בתחילה התעוררו בעיות כאשר היא לא תבעה מזונות מבעלה, מה שהוביל לצו בית משפט בנוגע לפנסיה של ילדיה. מאוחר יותר, החלטתה לשכן את אמה הקשישה בקיבוץ הובילה לכמעט גירוש, כאשר בית המשפט התערב רק כדי לאפשר לה זמן להעתיק את מקום מגוריה של אמה. לאחרונה נבדקו היעדרויותיה החוזרות ונשנות וטענותיה לבעיות בריאות. הקיבוץ טען כי הזנחתה את החובות ואת בחירות אורח החיים שלה סותרות את העקרונות הקהילתיים שלהם. בעקבות זאת החליטה האסיפה הכללית לגרש אותה, החלטה עליה ערערה ללא הצלחה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי תמך בקיבוץ, אך קבע כי במקרה של הפרטה, חן תקבל פיצוי הוגן עבור ביתה. שני הצדדים ערערו, כאשר חן ערערה על חוקיות גירושה ועל היעדר תמיכה כספית להגנתה המשפטית, ואילו הקיבוץ ערער על צו הפיצויים. המקרה העלה סוגיות רחבות יותר של הגינות פרוצדורלית, ממשל שיתופי וזכויות אדם, במיוחד בנוגע להליך הגירוש הדורש רוב של שני שלישים בלבד מהמניין החוקי ולא כל החברים. בהחלטת הערעור חלוקות דעות שיפוטיות שונות, שבסופו של דבר אישרה את תקנות הקיבוץ הקיימות ואישרה את הגירוש, תוך השארת הדלת פתוחה בפני חן לנקיטת הליכים נפרדים בנושא פיצויי רכוש. עוד הסכימו הרוב כי הקיבוץ אינו אחראי להוצאותיו המשפטיות של חן, תוך שימת דגש על שמירת הזכויות הקיבוציות מפני סכסוכים אישיים במסגרת שיתופית.