רע"פ 26/97

תקציר

המערערים במקרה זה, דירקטורים בתאגיד, הורשעו יחד עם תאגידיהם באי העברת ניכויי מס לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף. לטענתם, הרשעותיהם, המבוססות על סעיפים 219 ו-224א לפקודה וסעיפים 117(א)(6) ו-119 לחוק מע"מ, הן עבירות של אחריות קפידה, שלפי סעיף 22(ג) לחוק העונשין אינן מצדיקות מאסר אלא אם הוכחה כוונה פלילית או רשלנות. בית המשפט העליון ניתח האם אכן יש לסווג עבירות אלה כאחריות קפידה. הם הגיעו למסקנה כי בעוד שבעבירות הקשורות במישרין לאחריות אישית לפי סעיפים 219 ו-117(א) יש יסודות המעידים על אחריות קפידה, אין לסווגן ככאלה נוכח מגמת החקיקה לצמצם את עבירות האחריות הקפידה לאחר תיקון 39 לחוק העונשין. לכן, אלה דורשים הוכחה של אלמנט נפשי. עם זאת, עבירות הקשורות לאחריות נושאי משרה בתאגיד לפי סעיפים 224א ו-119 הן עבירות עצמאיות של אחריות קפידה, שכן הן מטילות אחריות המבוססת על מחדל נושאי המשרה למנוע עוולות תאגידיות, ללא צורך בהוכחת כוונה. בית המשפט הדגיש את חשיבותה החברתית של אחריות קפידה בהבטחת עמידת התאגיד בהתחייבויות משפטיות ומצא כי די בהודאת המערערים בבית המשפט כדי לבסס את אשמתם, המצדיקה את מאסרם בפועל. הערעורים על עונשי המאסר נדחו, תוך הדגשת חובת הדירקטורים להבטיח ציות לחוקי המס של החברות ומניעת טובות הנאה שלא כדין מרשלנות תאגידית.