דב"ע נה/3 - 6

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, אשר דחה את עתירת המערער בעניין זכותו לפרישה בעקבות פיטוריו מהרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל). המערער, יליד 1948, הועסק ברפאל בשנים 1977-1990, תחילה בחוזה מיוחד ולאחר מכן כעובד קבוע. הוא פוטר בגיל 42 עקב צמצומים. על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), עובד בן 40 ומעלה שהשלים עשר שנות שירות זכאי לקצבת פרישה. המערער לא השלים עשר שנות שירות בעת פיטוריו ולכן לא היה זכאי לפנסיה. המערער ביקש להוסיף לשירותו כעובד קבע את תקופת שירותו על פי החוזה המיוחד, דבר שהיה מזכה אותו בקצבת פרישה. בקשה זו נדחתה על ידי המשיבים, בנימוק שהבקשה הוגשה מאוחר מדי וכי אישורה היה יוצר זכות לפנסיה למערערת, שהייתה צעירה יחסית. פסק דינו של בית הדין האזורי, שאישר את החלטת המשיבים, התמקד בהוראות סעיף 85(א) לחוק הגמלאות. בית הדין לערעורים, בעודו דן בטיעוניהם המפורטים של הצדדים, התחשב גם בנסיבות המקרה ובעובדה שהמערער לא השלים את עשר שנות השירות הנדרשות. השופטים הסכימו עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחו את הערעור, בקובעו כי טענות המערער בדבר העסקתו על פי חוזה מיוחד היו צריכות לעלות בהליך מסוג אחר. זאת ועוד, הם הסכימו כי החלטת הנציב שלא לאשר את הוספת תקופת השירות הקודמת של המערער תקפה, שכן היא התבססה על שיקולים סבירים ועל שיהוי המערער בהגשת בקשתו. השופטים דנו גם בתחולתם של שני הסכמי פנסיה והגיעו למסקנה כי זכויותיו של המערער לא הועברו בתוך פרק הזמן הנדרש. לבסוף קבע בית המשפט כי התנהגותה של רפאל, גם אם מוטלת בספק, אינה משנה את תוצאת הערעור, ולפיכך החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.