עמ"נ 35923-03-22

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לתביעה לפטור מארנונה בגין נכס שניזוק בבעלות המערערת. הנכס המדובר ניזוק עד כדי כך שלא ניתן לאכלס אותו, והבעלים טען כי יש לפטור אותו מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. עם זאת, ועדת הערר קבעה כי מצבו הפיזי של הנכס אינו עומד בדרישות הפטור, שכן הוא לא נהרס עד כדי חוסר ראויות למגורים. החלטה זו התקבלה לאחר בחינת הטענות וחוות דעת המומחים שהוצגו, שהובילו לקביעה עובדתית כי הנכס אינו בלתי ראוי לשימוש. בית המשפט שב ואישר כי הוא ממעט להתערב בקביעות עובדתיות כאלה של ועדות ערר מנהליות. כמו כן, אושר סיווג הנכס כ"עסק אחר" לפי פקודת הארנונה. מאחר שהנכס היה ריק ולא היה בו שימוש בפועל, הוא סווג כראוי על פי השימוש הפוטנציאלי בו, ששימש לאחרונה כמרכזיית טלפונים, ונכלל תחת הקטגוריה של "עסקים אחרים". בית המשפט הכיר בכך שהטלת ארנונה על נכסים ריקים משמשת תמריץ לבעלים לפתח או להשתמש בהם. טענת המערערת כי ייעוד הנכס היה למרכזיית טלפונים בלבד ולכן לא ניתן לאכלס אותו נדחתה. תנאי הפטור לפי סעיף 330 מחייבים את הנכס להיות בלתי ראוי למגורים, והגבלות על השימוש בו אינן מזכות אותו בפטור. בנוסף, הארנונה אינה מותנית בניצול הנכס או בהנאתו. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ₪. פסק הדין הדגיש את חשיבותן של שומות אובייקטיביות לפטורים ממס ואת ההתערבות השיפוטית המצומצמת בהחלטות ועדות ערר מנהליות, ובפרט בקביעות עובדתיות.