ת"א 2113/04

תקציר

הנתבעים טענו כי יש לדחות את תביעת התובעים משום שעילות התביעה כבר נדונו והוכרעו בתביעה קודמת, ולכן התובעים מנועים מלהגיש תביעה חדשה. התובעים טענו כי מדובר בשתי התביעות בעילות שונות ובחברות שונות ולכן יש לאפשר להן להתקדם. בית המשפט הסכים עם התובעים כי שתי התביעות אינן זהות, וכי התביעה הנוכחית יכולה להתקדם, למעט הסעד הכספי המבוקש, אותו יש לדחות משום שהיה על התובעים לעתור לסעד בתביעה הקודמת. התובעים ביקשו צו הריסה להשבת הנכס למצבו הקודם, בטענה כי הנתבעים ביצעו בנייה בלתי חוקית בנכס ללא היתר, והסבו מחסנים ליחידות מגורים, בין שאר השימושים הבלתי חוקיים ברכוש המשותף. הנתבעים טענו כי עבודות הבנייה אינן טעונות היתר בניה, וכי יש לדחות את תביעת התובעים. בית המשפט מצא כי עבודות הבנייה אכן חייבו היתר בניה, אותו לא הצליחו הנתבעים לקבל, וכי התובעים זכאים לסעד המבוקש בשל הפרת חובה חקוקה ופגיעה בזכויות הקניין שלהם. בנוסף, בית המשפט מצא כי עבודות הבנייה פגעו ברכוש המשותף של הבית והפקיעו אחוזי בנייה השייכים לכל בעלי הדירות, דבר המהווה פגיעה בזכויותיהם של הבעלים האחרים. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע השני, אשר רכש את המחסנים מהנתבע הראשון, לא יכול היה לטעון כי הוא רוכש בתום לב משום שהיה מודע לבנייה הבלתי חוקית ולסכסוך המשפטי הקיים. תביעתו שכנגד של הנתבע השני כנגד התובעים, בגין אי יידוע בסוגיות המשפטיות ורישום הערת אזהרה, נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי התובעים לא הפרו כל חובת זהירות כלפי הנתבע השני. בסופו של דבר, בית המשפט הורה לנתבעים להשיב את הנכס למצבו הקודם על ידי פירוק קיר בלוקים וניתוק המחסנים מתשתית הביוב הנמצאת ברכוש המשותף של הבית. הנתבע הראשון חויב לשפות את הנתבע השני בגין הוצאות השבת הנכס, ושני הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות התובעים ושכר טרחת עורך דין. הסעד הכספי שביקשו התובעים נדחה.