ע"א 605/82

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל מתנה את הסכמתו להעברת זכויות חכירה במקרקעי ישראל שבניהולו בגביית "דמי הסכמה". התשלום מחושב בדרך כלל כאחוז מעליית ערך הנכס מאז נרכש החכירה. שאלת המפתח במקרה זה היא האם יש לקחת בחשבון את הגורם האינפלציוני בעת חישוב עמלה זו, כך שרק עליית הערך הריאלית תיחשב. בית המשפט העליון קבע כי הבסיס המשפטי לאגרה נובע משני מקורות: הסכם החכירה בין החוכר למינהל מקרקעי ישראל, והחלטות מועצת מקרקעי ישראל. בהחלטות המועצה שפורסמו ב-1977 אין כל אזכור להתחשבות באינפלציה, ואילו בהחלטות שפורסמו ב-1982 כן. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש לחשב את דמי ההסכמה לפי השווי הנקוב של הנכס בעת הרכישה, ללא התאמה לאינפלציה. הסיבה לכך היא שלמינהל מקרקעי ישראל, בבואו להחליט על האגרה, לא הייתה קודם לכן היכולת לקבוע כי מחיר הרכישה צריך להיות צמוד. יתר על כן, לא יהיה זה הוגן לאפשר למערערים ליהנות מתשלום דמי שכירות על בסיס השווי ההיסטורי הנומינלי של הנכס תוך דרישה לעדכון שווי זה לטובתם בעת חישוב דמי ההסכמה. השופט ד' לוין, השופט א' ברק והשופט ש' לוין הסכימו כולם עם קביעה זו, דחו את הערעור והורו למערערים לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 1,500,000 ₪.