ע"א 49646-10-15

תקציר

המערערים רכשו דירה מהמשיב וחתמו על חוזה שכלל סעיף הקובע כי למיטב ידיעת המשיב לא נפלו פגמים או פגמים נסתרים במכירה. זמן קצר לאחר חתימת החוזה הודיע המשיב למערערים כי גילה בדירה סימני רטיבות שלא היה מודע להם קודם לכן. המשיבה לקחה אחריות על התיקונים, אך התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי היקף התיקונים והעלויות הכרוכות בכך. בית משפט קמא מצא כי המשיב נטל על עצמו את האחריות לתיקונים והורה לו לשלם למערערים סך של 48,600 ₪ בגין הנזק, שהופחתו ב-10% בשל אשמתם התורמת של המערערים. עיקר טענתם של המערערים הייתה כי הצהרתו הראשונית של המשיב בדבר היעדר פגמים מהווה הפרה יסודית של החוזה, והם זכאים לפיצוי מוסכם בסך 170,000 ₪. עם זאת, בית המשפט מצא כי הצדדים הגיעו להסכמה חדשה בנוגע לרטיבות, שלא כללה כל פיצוי מוסכם, וגילוי הרטיבות לא היווה הפרה המזכה את המערערים בפיצוי זה. בנוסף, ציין בית המשפט כי עלות תיקון הנזק נמוכה משמעותית מהפיצוי המוסכם שדרש, וגם המערערים ביצעו שיפוצים משלהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ודחה את הערעור, תוך שהוא מציין גם כי החלטתו של בית משפט קמא בעניין שכר טרחה הייתה נדיבה כלפי המערערים.