ת"א 50452-10-18

תקציר

חוק אכיפת פסקי חוץ קובע כי בית משפט בישראל רשאי להכריז על פסק חוץ כבר-אכיפה אם אינו ניתן עוד לערעור, לאכיפה על פי הדין הישראלי ואפשרי במדינה שבה ניתן. החוק גם קובע כי פסק הדין צריך להינתן על ידי בית משפט המוסמך לקבל החלטות כאלה ולא במדינה שאינה אוכפת פסיקות של בתי משפט ישראליים. במקרה זה, ביקש המבקש לאכוף פסק דין זר מבריטניה. בית המשפט פסק לטובת המבקש, שכן שוכנע כי התקיימו כל הדרישות לפי חוק אכיפת פסקי חוץ. בית המשפט קבע כי בית המשפט הבריטי שנתן את פסק הדין מוסמך לעשות כן, שכן המשיב טען נגד סמכותו של בית המשפט הבריטי ואף הגיש ערעור – שזכה להצלחה חלקית – ובכך ניתנה לו הזדמנות הוגנת להגן על עצמו. יתר על כן, פסק הדין לא היה ניתן לערעור, והמשיב לא ניסה לערער עליו. פסק הדין עסק גם בחיוב כספי, הניתן לאכיפה בישראל ואינו סותר את תקנת הציבור. בית המשפט מצא גם כי פסק הדין אפשרי בבריטניה וכי בתי המשפט בבריטניה מכירים ואוכפים החלטות של בתי המשפט בישראל. לבסוף, קבע בית המשפט כי המשיב לא סיפק נימוקים תקפים מדוע אין לאכוף את פסק הדין, כמתחייב מסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ. לפיכך, הכריז בית המשפט הישראלי על פסק החוץ כבר-אכיפה והורה למשיב לשלם למבקשים את הסכום הנקוב בפסק הדין, בצירוף ריבית ושכר טרחה נוסף.