רע"א 9357/96

תקציר

המקרה סובב סביב זוג נשוי שעבר תקופה סוערת במערכת היחסים שלהם. הבעל הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני, הכוללת נושאים כגון מזונות, משמורת ילדים וחלוקת נכסים משותפים. זמן קצר לאחר מכן הגישה האישה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי. הבעל טען כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בלעדית בנושא, מכוח סמכות בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין). עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את טענת הבעל, ומצא חוסר כנות בתביעת הגירושין שלו. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את כנות תביעת הגירושין של הבעל, בהתחשב במשברי העבר בנישואין, בתביעת האישה לשלום בית וברומן לכאורה של הבעל מחוץ לנישואין. בית הדין הגיע למסקנה כי טענת הבעל כנה, וציין כי מערכת היחסים בין בני הזוג עברה מתיחות משמעותית. בנוסף, הדגיש בית הדין כי תפקידו של בית משפט קמא אינו לבחון לגופה של תביעת הגירושין אלא רק להעריך האם היא מעלה טענה סבירה. תצהירה של האישה עצמה תמך בטענה שהבעל התכוון באמת ובתמים להתגרש ממנה. משכך, פסק בית המשפט העליון לטובת הבעל, קיבל את הערעור, דחה את החלטת בית המשפט המחוזי ואישר את סמכותו של בית הדין הרבני בעניין המזונות. האישה חויבה לשאת בהוצאות המשפט של הבעל, בסך 3,000 ₪.