סע"ש 55336-01-17

תקציר

התובעת, מדריכת פילאטיס, תבעה את מתנ"ס הנתבע בגין זכויות ופיצויים הנובעים מיחסי עובד-מעביד, דבר שהנתבעת הכחישה. בית הדין בחן את טיב היחסים בין הצדדים והגיע למסקנה כי מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעביד. בית המשפט דחה את הטענה כי הפיצוי הגבוה שקיבלה התובעת מעיד על חוסר תום לב, שכן הוא מנוגד לתקדים המחייב. השופטת פירטה על מקרים חריגים שבהם חוסר תום לב עלול לגבור על זכויות העובד, אך הדגישה כי לא מדובר במקרה כזה. לאחר מכן, עברה השופטת לדון בקביעת שכרו של התובע וזכויותיו הנלוות. נפסק כי השיטה המתאימה לחישוב שכרו של התובע היא הגישה החישובית, אשר לקחה בחשבון את השכר שהתובע היה משתכר כעובד. מהראיות עולה כי שכרה בפועל של התובעת, עת עבדה כשכירה, עמד על 75 ₪ לשעה. בית הדין התחשב גם בשכרם של עובדים מקבילים, שנע בין 50 ל-80 שקל לשעה. לפיכך, קבע בית הדין כי שכרה של התובעת, לו הייתה מועסקת כשכירה, היה עומד על 80 ₪ לשעה. בית הדין חישב את השכר הממוצע לשעת עבודה של התובעת במהלך עבודתה והשווה אותם לשכרו של עובד מקביל. נמצא כי למעט שנת עבודתה האחרונה, השתכרה התובעת באופן משמעותי יותר מעובדת, לעיתים אף כפולה. הסכום הכולל שהרוויחה התובעת מעבר לעובדת מקבילה במהלך שנות עבודתה עלה על סך הזכאויות שביקשה בתביעה. כמו כן, התייחסה השופטת לנסיבות סיום העסקתה של התובעת. התובעת טענה כי תנאי עבודתה הורעו באופן משמעותי וכי היא פוטרה על הסף. עם זאת, השופטת דחתה טענה זו בקובעה כי לא חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת וכי התובעת לא נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת על התפטרותה. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לכל סעד כספי בגין סיום העסקתה. לסיכום, קיבלה השופטת את טענת התובעת כי התקיימו יחסי עובד מעביד אך דחתה את תביעתה לסעד כספי. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעת, שהסתכמו ב-15,000 ₪, ולשני הצדדים ניתנה הזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.