ע"פ 1643/89

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין בעניין **ע"פ (ת"א) 1643/89 רם דורון נ' מנחם נחושתן ואח'**, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנו: ### 1. רקע עובדתי ומשפטי פסק הדין עוסק בערעור על הרשעה בעבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תש"ה-1965. האירוע התרחש על רקע סכסוך שכנים, כאשר המערער הטיח במשיבים (בנוכחות שוטרים ובנוכחות חלק מהמשיבים) כי הם "משפחה של עבריינים", "ההורים פושעים והילדים פורצים". בית משפט השלום הרשיע את המערער, וזה ערער לבית המשפט המחוזי בטענות הנוגעות ליסודות העבירה ולהגנות הקבועות בחוק. --- ### 2. עקרונות משפטיים מרכזיים #### א. יסוד הפרסום ל"שני בני אדם או יותר" (סעיף 6) בית המשפט הבהיר שני היבטים ראייתיים ומהותיים בנוגע ליסוד זה: 1. **דיות הראיות:** כדי להוכיח שדברי לשון הרע נשמעו על ידי שני אנשים לפחות, אין חובה להעיד את כל השומעים. די בעדותו של עד אחד (במקרה זה, השוטר) שיתאר את הנסיבות (צעקות בקול רם, נוכחות אנשים נוספים בקרבת מקום) כדי שבית המשפט יוכל לקבוע עובדתית שהדברים פורסמו ליותר מאדם אחד. 2. **זהות השומע ("זולת הנפגע"):** המערער טען כי מאחר שכל המשיבים הם "הנפגע", הרי ששמיעת הדברים על ידם אינה נחשבת פרסום ל"זולת". בית המשפט דחה זאת וקבע כי כאשר מדובר בקבוצת נפגעים, אם אדם א' שומע דברי בלע על אדם ב', הרי שביחס לאדם ב' – אדם א' הוא "זולת", גם אם שניהם נפגעים מאותו רצף דיבור. #### ב. פרשנות היסוד הנפשי: "בכוונה לפגוע" בית המשפט אימץ את ההלכה שנקבעה בעניין *בורוכוב נ' יפת*, לפיה הביטוי "בכוונה לפגוע" אינו מסתפק בידיעה שהפגיעה עלולה להתרחש (הלכת הצפיות), אלא דורש **קיומו של רצון, מטרה או מניע** לפגוע באחר. פגיעה שהיא רק תוצאה מסתברת של הפרסום, אך אינה רצונית כשלעצמה, לא תגבש את היסוד הפלילי של העבירה. #### ג. הגנת תום הלב והגשת תלונה (סעיף 15(8)) החוק מעניק הגנה למי שמגיש תלונה לרשות מוסמכת בתום לב. בית המשפט ניתח את גבולות ההגנה הזו: 1. **מהות ה"תלונה":** צעקות כלליות וגידופים בנוכחות קהל אינם מהווים "הגשת תלונה" במובנה המשפטי, שכן אין בהם ייחוס מעשים ספציפיים המצריכים חקירה, אלא הטחת עלבונות גרידא. 2. **מבחן הסבירות (סעיף 16(א)):** גם אם היה ניתן לראות בדברים "תלונה", ההגנה מותנית בכך שהפרסום לא חרג מן התחום הסביר באותן נסיבות. --- ### 3. חידושים משפטיים ופרשניים #### א. המבחן האובייקטיבי לקליטת הפרסום בית המשפט קבע "חזקת שמיעה" המבוססת על נסיבות אובייקטיביות: ברגע שנקבע עובדתית שדברי לשון הרע **נצעקו** בקול רם, בית המשפט רשאי להסיק שכל מי שהיה במרחק מטרים ספורים אכן שמע את הדברים. זוהי קביעה המקלה על הוכחת יסוד הפרסום בנסיבות של התקהלות או צעקות במרחב הציבורי. #### ב. שלילת תום הלב בשל אופן הפרסום (התנהגות חורגת) החידוש המרכזי כאן הוא הזיקה בין **הטון והסגנון** לבין **היסוד הנפשי**: * עצם הבחירה לצעוק את הדברים באוזני עוברים ושבים, במקום למסור אותם בצורה מסודרת לשוטרים כעדות או תלונה, שוללת את טענת "תום הלב". * בית המשפט קבע כי הדרך שבה נאמרו הדברים (צעקות רמות) מעידה על כך שהתכלית לא הייתה הגשת תלונה אלא פגיעה במשיבים. בכך, הופכת ה"צורה" של הפרסום לראיה מרכזית לקיומה של "כוונה לפגוע" ולשלילת הגנת תום הלב. #### ג. הבחנה בין תלונה לבין הטחת רפש בית המשפט מחדד כי הגנת סעיף 15(8) נועדה להגן על אינטרס ציבורי של חשיפת עבירות, ולא לשמש "עיר מקלט" לגידופים פומביים. דברים כוללניים שאין בהם תשתית עובדתית לחקירה ("משפחה של עבריינים") לא יזכו להגנת החוק כ"תלונה". ### סיכום פסק הדין מחזק את ההגנה על שמם הטוב של נפגעים במסגרת סכסוכים יומיומיים, וקובע כי חסות המשטרה או נוכחות שוטרים אינה מעניקה חסינות למי שבוחר להשתמש בלשון הרע בדרך של צעקות וגידופים פומביים. בית המשפט מדגיש כי **מבחן הסבירות** ו**אופן הפרסום** הם הכלים המרכזיים להבחנה בין תלונה לגיטימית לבין עבירה פלילית של לשון הרע.