בג"צ 2021/11

תקציר

המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה לביטול חלק מהסכם הניידות לאנשים עם מוגבלות, שכן היא עולה בקנה אחד עם התכלית לאפשר את שילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה. הם הדגישו כי העדפת נכים בעלי רישיון נהיגה על פני נכים ללא רישיון מוצדקת על ידי הנחת צרכי ניידות שונים, וכי שיקולים תקציביים יכולים להצדיק את הפגיעה בכל אי שוויון. הם העריכו כי קבלת העתירה תגרור עלות שנתית משמעותית, והציעו סעדים חלופיים. המשיבים גם שללו את האפשרות לקבל את העתירה רק לגבי בני זוג, שכן שלילת הזכאות חלה באופן שווה על כל קרובי המשפחה. בית המשפט קבע כי הסכם הניידות, אף שאינו מעוגן בחקיקה, נתון לביקורת שיפוטית כאקט מינהלי. נמצא כי הסעיף המדובר יצר אפליה פסולה בין קרובי משפחה נכים, שכן הוא שלל הטבות מקרובי משפחה שבהם רק לאחד מבני המשפחה היה רישיון נהיגה, תוך שהוא מעניק אותן לקבוצות אחרות. בית המשפט הדגיש כי שוויון אינו מחייב זהות מוחלטת, אך במקרה זה ההבחנה אינה רלוונטית. זאת ועוד, השיקולים התקציביים שנטענו על ידי המשיבים לא היו משכנעים, שכן ההשפעה על התקציב הייתה שנויה במחלוקת ולא הצדיקה אפליה. בית המשפט הגיע למסקנה כי חלופת הרישיון האחד בהסכם מפלה והורה על ביטולה, בעוד שאר חלקי הסעיף יישארו על כנם. פסק הדין התייחס באופן ספציפי להלוואות עומדות לתשלום מס על רכישת רכב, והמשיבים חויבו לשלם לעותרים שכר טרחת עורך דין. השופטת א' חיות והשופטת א' שהם הסכימו עם ההחלטה.