בג"צ 7/70

תקציר

בג"ץ דן בעתירה שהגיש עובד ציבור נגד הליך מכרזי פנימי במינהל מקרקעי ישראל. העותר טען כי הוא המועמד היחיד הזכאי לתפקיד בכיר על פי דרישות המכרז הראשוניות. עם זאת, המכרז בוטל ומכרז חדש הוצא עם סייגים שונים. העותר ביקש לפסול את המכרז השני ולמנות את עצמו לתפקיד על סמך המכרז הראשון. בית המשפט בחן את סוגיית הסמכות וקבע כי העתירה נופלת בגדרו של חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. נפסק כי בעוד שבית דין אזורי לעבודה יכול להתערב כדי למנוע עריכת מכרז, טענת העותרת לגופו של עניין צריכה להידון תחילה בבית דין. בנוסף, בית הדין הבהיר כי היעדר סמכותו של בית הדין לעבודה להוציא צו מניעה נגד המדינה אינו מחייב את בג"ץ להתערב. מוקד העתירה היה ביחסי העבודה הקיימים ולא ביחסי העבודה הפוטנציאליים, למרות רצונו של העותר בתפקיד חדש. לפיכך, בית הדין לעבודה היה הפורום המתאים לדון בנושא. דעת מיעוט קבעה כי המחלוקת העיקרית אינה נעוצה ביחסי העבודה הקיימים אלא במערכת היחסים החדשה הרצויה. השופט ויתקון סבר כי לבית המשפט הגבוה לצדק צריכה להיות סמכות לדון בסכסוכים כאלה. בסופו של דבר דחה בג"ץ את העתירה בנימוק של חוסר סמכות, וההחלטה חיזקה את סמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה בעניינים הנובעים מיחסי עבודה קיימים.