עפ"ג 1107-09-24

תקציר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים **עפ"ג 1107-09-24** **נגד:** מדינת ישראל **על מהות ההליך:** ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי ירושלים, אשר גזר עונשי מאסר על טארק נתשה ונעים נתשה. **רקע עובדתי:** האירוע נשוא הדיון התרחש ב-17.4.2022, במהלך חג הפסח. טארק ונעים נתשה, יחד עם צעירים נוספים, השליכו אבנים וסלעים לעבר אוטובוסים ורכבים פרטיים, מתוך מניע לאומני-אידיאולוגי וגזעני. טארק יידה מספר אבנים לעבר שלושה אוטובוסים, תוך חסימת נתיב נסיעה לרכבם, ובכך הפך אותם למטרה קלה יותר. נעים יידה אבן אחת לעבר אוטובוס. כתוצאה מהמעשים, נגרמו נזקים לאוטובוסים ופגיעות גופניות ונפשיות לנהגים ונוסעים. טארק היה ללא עבר פלילי, ולנעים לא היה עבר פלילי משמעותי. **הרשעות והעונשים שנגזרו בבית המשפט המחוזי:** * **טארק נתשה:** הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של התפרעות, טרור של חבלה בכוונה מחמירה (4 עבירות), יידוי אבן לעבר כלי תחבורה (4 עבירות), וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני (4 עבירות). נגזרו עליו 56 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי (עבירת פשע), 5 חודשי מאסר על תנאי (עבירת עוון), ופיצויים לנפגעים. * **נעים נתשה:** הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של התפרעות, טרור של חבלה בכוונה מחמירה (3 עבירות), יידוי אבן לעבר כלי תחבורה (3 עבירות), וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני (3 עבירות). כמו כן, הורשע בעבירת העסקת תושב זר שלא כדין. נגזרו עליו 50 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי (עבירת פשע), 5 חודשי מאסר על תנאי (עבירת עוון), ופיצויים לנפגעים. **טענות המערערים בערעור:** עיקר טענותיהם של המערערים, כפי שהועלו על ידי בא כוחם, עו"ד וסים דכוור, התמקדו בעיקרון האחידות בענישה. הטענות חולקו לשניים: 1. **פער בין עונשי המערערים לעונשי קטינים אחרים:** המערערים טענו כי שני נאשמים קטינים אחרים, שהיו מעורבים באותם אירועים ושמעשיהם היו חמורים יותר, נידונו ל-36 חודשי מאסר בלבד. הפער בין עונשיהם (56 ו-50 חודשים) לבין עונשיהם של הקטינים (36 חודשים) הוא עצום ועולה כדי הפרת עיקרון האחידות. 2. **פער בין עונשי המערערים לעונשים הניתנים לפורעים יהודים:** נטען כי פורעים יהודים שביצעו עבירות דומות ממניע גזעני, מקבלים עונשים קלים באופן משמעותי בהשוואה לעונשים שהוטלו על המערערים (ערבים). הדבר מצביע על "איפה ואיפה" ופגיעה בעיקרון האחידות. **ניתוח משפטי ופסיקה:** **1. אחידות בענישה מול נסיבות פרטניות:** * **העיקרון:** השופט שטיין הדגיש את חשיבות עיקרון האחידות בענישה כאחד מאבני היסוד של המשפט הפלילי, הקובע כי הצדק הפלילי צריך להיות "עיוור צבעים" לגזע, לאום או דת. כלומר, עונשים אמורים להיות זהים עבור עבירות זהות או דומות בחומרתן, ללא קשר לזהות הנאשם. * **הקושי ביישומו:** השופט שטיין ציין כי למרות חשיבות העיקרון, קיימת מורכבות ביישום גורף. כל פסק דין מבוסס על נסיבות ייחודיות של המעשה והעושה, טיב הראיות, הסדרי טיעון, עבר פלילי, נסיבות אישיות ועוד. קשיים אלו מקשים על ביסוס טענה בדבר אפליה מובנית ושיטתית. * **פרשת "הלינץ' בטיילת בת ים" ופרשת "אלימלך":** השופט שטיין ניתח בהרחבה את גזרי דין שניתנו במקרים של נאשמים יהודים שביצעו עבירות אלימות ממניע לאומני-אידיאולוגי וגזעני. מניתוח זה עולה כי גם במקרים אלו הוטלו עונשי מאסר משמעותיים, לעיתים אף דו-ספרתיים (כמו במקרה בנימין), וכן עונשים שנראו בתחילה מקלים (כמו במקרה שמחון), אך לבחון מכלול הנסיבות, הראיות וההסדרים המשפטיים. לטענתו, דוגמאות אלו מקשות על קבלת טענה בדבר אפליה שיטתית נגד נאשמים ערבים. * **הסתייגות השופט כבוב:** השופט כבוב הסתייג מעמדתו של השופט שטיין, וסבר כי קיים קושי מובנה בטענה בדבר מדיניות ענישה מפלה דווקא בשל העובדה שכל מקרה נדון לגופו. לדידו, המחוקק עצמו מורה להתחשב "במדיניות הענישה הנהוגה", ועל בתי המשפט לאתר מדיניות זו, גם אם הדבר מורכב, ולזהות דפוס פעולה שונה כלפי קבוצות אתניות שונות. * **השופטת רונן:** הסכימה עם השופט כבוב בנוגע לאופן ההוכחה של טענת מדיניות ענישה מפלה. **2. התערבות בעונשים - פער מול קטינים:** * **החלטה:** שני השופטים (שטיין וכבוב) הסכימו כי קיים פער משמעותי בין עונשי המערערים לבין עונשי הקטינים האחרים, וכי יש מקום להתערב לקולא בעונשים של המערערים מכוח עיקרון האחידות. * **הנימוק:** השופט שטיין הדגיש כי אף שנעשה שימוש בעקרון השיקום ביחס לקטינים, עונשיהם של שני הקטינים (36 חודשים) היו מקלים באופן קיצוני, במיוחד לאור חומרת מעשיהם. הוא סבר כי טארק (56 חודשים) לא ביצע מעשים שאינם נופלים בחומרתם מאלו של הקטינים, ונעים (50 חודשים) ביצע חלק קטן יותר. לכן, פער העונשים הוא גדול מדי. * **הפחתת עונשים:** השופט שטיין הציע להפחית את עונשו של טארק ב-6 חודשים (ל-50 חודשים) ואת עונשו של נעים ב-10 חודשים (ל-40 חודשים). השופט כבוב הסכים להפחתה בעונשו של טארק, אך הציע להפחית את עונשו של נעים באופן משמעותי יותר, עד כדי הסתפקות במאסר שכבר ריצה (כ-36 חודשים), נוכח חלקו המצומצם. * **השופטת רונן:** הצטרפה לעמדת השופט כבוב ביחס לנעים, וסברה שיש להסתפק במאסר שכבר ריצה. היא הדגישה את הצורך בדיפרנציאציה בין המעורבים, גם בעבירות המבוצעות בצוותא, וכן את הצורך לשקול את "חלקו היחסי" של הנאשם בביצוע העבירה, כפי שמופיע בחוק. **3. נימוקים נוספים להפחתת עונש (בעיקר ביחס לנעים):** * **חלקו היחסי של נעים:** השופט כבוב הדגיש כי חלקו של נעים היה מצומצם ביותר (אבן אחת) בהשוואה לטארק ולשאר המעורבים. אף שהורשע כמבצע בצוותא, יש לתת משקל ל"חלקו היחסי" כפי שנדרש בחוק העונשין. * **הרתעת יתר:** השופט כבוב הביע חשש כי אי-ביצוע דיפרנציאציה מספקת בעונשים בין חברי החבורה עלול להוביל להרתעת יתר, ולתמריץ שלילי למזער את חלקם באירוע, שכן ללא הבדל ממשי בעונש, כולם עשויים לפעול כ"קיצוני שבחבורה". השופטת רונן הסתייגה מנימוק זה, וסברה כי לשיקול ההרתעה פנים לכאן ולכאן. **4. קביעת מדיניות ענישה ראויה:** * **השופט שטיין:** הציע כי עונשיהם של פורעי טרור על רקע לאומני-גזעני צריכים לנוע בטווח של 5 עד 10 שנות מאסר בפועל, ואף עונשים דו-ספרתיים במקרים של פגיעות גוף חמורות. הוא אף הרהר באפשרות של בחינה מחדש של כלל אי-מיצוי הדין בערעור המדינה, אם בתי משפט קמא לא יפעלו בהתאם. * **השופט כבוב והשופטת רונן:** הסתייגו מהתערבות זו. הם סברו כי אין לקבוע מדיניות ענישה גורפת וכללית במסגרת פסק הדין, מבלי לשמוע טיעונים מסודרים ובחינה מעמיקה של העבירות הספציפיות והנסיבות. השופטת רונן הדגישה כי עבירת ההתפרעות כוללת מנעד רחב של התנהגויות, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו. **הכרעה:** * **בעניינו של טארק נתשה:** הוחלט פה אחד, כפי שהציע השופט שטיין, להפחית את עונש המאסר שלו ב-6 חודשים, כך שיעמוד על **50 חודשי מאסר בפועל**. * **בעניינו של נעים נתשה:** הוחלט ברוב דעות (השופטים כבוב ורונן נגד השופט שטיין), להפחית את עונש המאסר שלו באופן משמעותי יותר, כך שיסתפק בתקופת המאסר שכבר ריצה, המסתכמת בכ-36 חודשים. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **איזון בין אחידות ענישה לנסיבות פרטניות:** פסק הדין מדגים את המתח המתמיד בין הצורך בענישה אחידה ושוויונית לבין ההכרח להתחשב בנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ונאשם. * **משקל ה"חלק היחסי" בעבירות המבוצעות בצוותא:** השופטים כבוב ורונן הדגישו, תוך הסתמכות על סעיף 40ט(א)(2) לחוק העונשין, כי גם בעבירות המבוצעות בצוותא, יש לתת משקל לחלקו היחסי של כל נאשם בביצוע העבירה, ולא רק להסיק מעצם היותו חלק מחבורה. * **שיקול "הרתעת יתר":** השופט כבוב הציג נימוק חדשני יחסית, בדבר החשש מהרתעת יתר במקרים של עבירות המבוצעות בצוותא, שבו אי-הבחנה משמעותית בעונשים עלולה לתמרץ את כל המעורבים לפעול כ"קיצוני שבחבורה". * **הבחנה בפסיקת ענישה:** אף שהמערערים לא הצליחו לבסס טענה בדבר אפליה שיטתית של ממש, בית המשפט התערב בעונשיהם מכוח עיקרון האחידות, וזאת לנוכח פער משמעותי שנוצר בינם לבין עונשי הקטינים האחרים. * **הסתייגות מהחלטות מדיניות ענישה גורפות:** השופטים כבוב ורונן הביעו הסתייגות מהצעתו של השופט שטיין לקבוע טווח ענישה גורף לפורעים על רקע לאומני, ודגשו כי כל מקרה יש לבחון לגופו. פסק הדין מדגיש את מורכבות קביעת העונש הפלילי, ואת הדיון המתמשך אודות האיזונים הנדרשים בין עקרונות יסוד שונים, כגון אחידות, שיקום, הרתעה, ושיקולים פרטניים של הנאשם והמעשה.