ע"א 42892-06-20

תקציר

המשיבה שכרה את שירותיה של המערערת כעורכת דינה על רקע סכסוך משפטי עם בעלה. בין השנים 2012-2017 העניקה המערערת שירותים משפטיים למשיבה וחתמה עמה על הסכמים. בשנת 2017 העביר בעלה של המשיבה כספים למשיבה באמצעות המערערת, אשר קוזז בחלקו על ידי טענת המערערת כי הוא מגיע לה. המשיב תבע את המערערת על הסכום שנוכה ופיצוי בגין עוגמת נפש, ואילו המערער תבע שכנגד הוצאות משפט שלא שולמו. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיב, והביא את המערערת לערער בעילה של היעדר סמכות עניינית ואי תשלום אגרות. בית המשפט דחה את טענת המערערת בדבר סמכות השיפוט, בקובעו כי אין להעלות טענה כזו בשלב כה מאוחר של ההליך. עוד נקבע כי התביעה היא חוזית וכספית במהותה, ועל כן מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, חרף הפניות לדיני הנאמנות. בית המשפט מצא כי בעוד שהמערערת זכאית לחלק מהניכויים, טענת המשיב כי אלה לא הוסכמו תקפה. עם זאת, בית המשפט קבע כי למערערת זכות קיזוז, והורה לבית משפט השלום להחליט על גובה שכר הטרחה המגיע ועל כל התשלומים שבוצעו. אשר לתביעת המערערת להוצאות משפט, קיבל בית המשפט את טענת ההגנה של המשיבה כי לא חתמה על הסכם בגין מקרה אחד כזה של ייצוג משפטי. מאחר שהמשיב הכחיש את תוקפו של ההסכם, ובית משפט קמא לא זיכה את המערער מתביעה זו, הורה ערכאת הערעור למשיב לשלם למערער 6,000 ₪, ודחה את יתרת טענות המערער. כל צד יישא בהוצאותיו, למעט טענת המערערת לחוסר סמכות, בגינה חויבה לשלם למשיב 5,850 ₪.