פר"ק 53892-01-16

תקציר

השופט קבע כי בקשתם של המבקשים לתוספת שכר הייתה כדין, אך עליהם לקבל סכום נמוך יותר ממה שביקשו. בקשת השכר לא הייתה קשורה לחברות בפירוק, שכן השותפות לא הייתה קשורה אליהן, ולכן לא ניתן היה לגזור את שכרן של המבקשות מאותן חברות. כמו כן, מאחר שלא נפתחו הליכי חדלות פירעון כנגד השותפות, והמבקשים לא מונו על ידי בית המשפט, תקנות השכר לא חלו במקרה זה. המבקשים, שהיו מנהלים מיוחדים של החברות בפירוק, שאבו את סמכותם מבעלי השליטה בשותף הכללי בשותפות. לפיכך, לא היו להם יותר זכויות מאשר לבעלי השליטה. השופטת הדגישה כי המבקשים ידעו שהם פועלים אך ורק באמצעות מיצוי זכויות וכי לא נפתחו הליכי חדלות פירעון. לכן, הם לא יכלו לטעון שהייתה להם ציפייה ליהנות ממנגנוני השכר. בנוסף, ציינה השופטת כי גם אם תקנות השכר היו חלות, השכר המבוקש היה גבוה באופן בלתי סביר. לבית הדין שיקול דעת להפחית את השכר במקרים כאלה ועליו לשקול את המאמץ והזמן שהושקעו, כמו גם את התוצאה. מאחר שהשותפות לא הייתה בהליכי חדלות פירעון והמבקשים לא מונו על ידי בית המשפט, פסיקת שכר גבוה תהיה בלתי צודקת. השופטת ציינה כי המבקשים שכרו עורכי דין חיצוניים, ויש לנכות את שכר טרחתם משכרם כדי למנוע כפל תשלום. בסופו של דבר החליטה השופטת כי על המבקשים לקבל שכר ראוי, בהתחשב בהיקף עבודתם, מורכבותה והאחריות הכרוכה בכך. עם זאת, מאחר שהמבקשים לא מסרו פרטים על שעות עבודתם, ביססה השופטת את השכר על האומדנים שהוצגו. המבקשים יקבלו 1,300,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שווה ערך ל-2,605,000 ש"ח, בהתחשב בתשלום לעורכי דין חיצוניים. גם אגרת הפיקוח של הכונס הרשמי תיקבע בהמשך, שכן השופט הזמין את הכונס הרשמי להגיש בקשה מוצדקת. יתרת הכספים בקופת השותפות תחולק לשותפים המוגבלים, וההחלטה תישלח לצדדים.