ת"א 6601-05-09

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב פרשנות צוואה מיום 22.9.1919, בה הוריש המנוח את יתרת עזבונו לקק"ל לצורך רכישת קרקע בארץ ישראל, כדי לאפשר לצאצאים ישירים של אביו להשתקע בה. התובעים, שהם בני משפחתו של המנוח, טוענים כי כוונת הצוואה הייתה שקק"ל תרכוש קרקע בבעלותם. מנגד, טוענים הנתבעים כי כוונת הצוואה הייתה שקק"ל תרכוש את הקרקע ותאפשר לבני המשפחה להתיישב בה, מבלי להעביר אליהם את הבעלות בקרקע. בית המשפט פותח וקובע כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים, שכן הם מבקשים להחריג את הנתבעים. לאחר מכן היא בוחנת את לשון הצוואה, ומוצאת כי בחירת המילים של המנוח נוטה יותר לכיוון פרשנות הנתבעים, שכן הצוואה קובעת כי קק"ל "תאפשר" לבני משפחה להתיישב בקרקע, ולא תציין במפורש את העברת הבעלות במקרקעין אליהם. בית המשפט בוחן גם את ההקשר הטקסטואלי ואת הנסיבות החיצוניות, לרבות פעילותו הציונית של המנוח ותפקידה ההיסטורי של קק"ל ברכישת קרקעות. היא מקבלת את פרשנות הנתבעים כי המנוח, שהיה מודע לתפקידה של קק"ל כגואל קק"ל, התכוון להוריש להם את הכסף לרכישת קרקע שתישאר בבעלות קק"ל. הנסיבות החיצוניות, לרבות התנהלותה ההיסטורית של קק"ל והיכרותה של המנוח עימן, אינן תומכות בטענת התובעים כי קק"ל פעלה כנאמן עבור המשפחה. הראיות הנוספות שהציגו הנתבעים, לרבות הסכם בין קק"ל לבין מנהל העיזבון, אינן מוכיחות את טענות התובעים בדבר זכויות הבעלות שלהם. בסיכומו של דבר, בית המשפט מגיע למסקנה כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי המנוח התכוון שקק"ל תרכוש עבורם מקרקעין, ולכן דוחה את התביעה. כמו כן, התובעים אינם זכאים לסעדים חלופיים כלשהם המבוקשים, ותחת זאת הם נדרשים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 20,000 ₪.