בר"מ 2949/20

תקציר

מדובר בהקדש דתי בירושלים שביקש פטור מהיטל השבחה שהוטל לאחר שניתן לו היתר בנייה להוספת יחידות דיור. ההקדש, המשתמש בהכנסות מדמי שכירות מנכסיה למטרות צדקה, טען כי יש לפטור אותו מכוח הוראה בחוק התכנון והבנייה המאפשרת פטור למוסדות שאינם עוסקים בעשיית רווחים אם אדמתם משמשת למטרות כמו צדקה או רווחה. בתחילה, ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטל השבחה במחוז ירושלים הסכימה עם ההקדש, והכירה בהסדר השכירות ובשימוש הציבורי בנכס כזכאים לפטור. אולם, בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים הפך החלטה זו ופירש את החוק כמעניק פטורים בעיקר למימוש זכויות בדרך של מכירה ולא בהיתרי בנייה. בית המשפט הדגיש כי תיקון החוק נועד בעיקרו למכירה, ולכן מימוש ההיתר של ההקדש אינו מזכה בפטור. המבקשת, שטענה כי דמי שכירות ודמי מפתח צריכים להיחשב גם כ"תמורה" במסגרת הפטור, טענה כי החוק צריך לכסות שימושים לא מסחריים כמו פעילות הצדקה שלהם. למרות טענות אלה, בית המשפט מצא כי פעילות ההשכרה של הבניין הייתה מסחרית, ואינה מזכה בפטור כצדקה. בית המשפט הציע כי יש להגדיר באופן ברור יותר קריטריונים לפעילויות בשכר דירה מופחת כדי לקבוע מתי הן למטרות צדקה. משכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, ובית המשפט קבע כי הסוגיות שהועלו יישארו בתחום סמכותן של הוועדות הרלוונטיות, דבר שאינו מצדיק ערעור משפטי נוסף. לא נפסקו הוצאות בהחלטה זו שניתנה ביום 14.4.2022.