ע"א 459/89

תקציר

בשורה של ערעורים מאוחדים בעניין חוק הנכות (תגמולים ושיקום) התייחס בית המשפט העליון לסוגיות הנוגעות לחלוקת הסמכויות בין קצין התגמולים לוועדות רפואיות על פי החוק. השאלות המרכזיות נגעו לשאלה האם ועדות רפואיות יכולות לקבוע את שיעור החמרת הנכות המיוחסת לשירות הצבאי וכיצד יש לחשב החמרה זו. בית המשפט שב ואישר כי קצין התגמולים מוסמך לקבוע את קיומה ושיעורה של "נכות" עקב שירות צבאי, ואילו ועדות רפואיות נותנות המלצות לא מחייבות. בית המשפט הדגיש כי קביעת שיעור החמרת הנכות אינה צריכה להסתמך על ספקולציות אלא להתחשב בגורמים כגון ההתקדמות הטבעית של המחלה וגורמי סיכון שאינם קשורים. כן נבחנה תקנה 9 לתקנות הנכות, בה הודגש כי הכרה במום נוסף הנובע ממום ידוע צריכה להיות בתחום סמכותה של ועדה רפואית. בית המשפט מתח ביקורת על גישתו של בית משפט קמא, שהסתכן בייחוס נכויות שאינן קשורות לשירות הצבאי בשירות. בכך שדחה זאת והחזיר את החלטות הוועדות הרפואיות העליונות, הדגיש בית המשפט את הצורך במסקנות מנומקות בנוגע לייחוס נכות מהשירות הצבאי. פסק הדין חיזק את המסגרת החוקית לחלוקת סמכויות בקביעת נכויות הקשורות לשירות צבאי, והבטיח כי רק נכויות בעלות זיקה סיבתית ממשית לשירות יפוצו על פי החוק, ובכך נשמרה כוונת המחוקק.