ע"א 3402/06

תקציר

ועדת הערר מצאה כי המערער לא הביא ראיות מספיקות לכך שמחלת הלב של המנוח, שהובילה למותו, נגרמה עקב שירותו הצבאי. הוועדה ביססה החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, תפקידו של המנוח היה בעיקרו משרדי, בתנאי שירות רגילים, ולא כלל בידוק פיזי של כלי הטיס. שנית, לא היו תופעות לוואי בסמוך למועד אוטם שריר הלב שיכלו להחמיר את מחלתו. שלישית, חוות הדעת הרפואית של ד"ר תמרי הועדפה על פני זו של פרופ' ברוק, ורביעית, גם אם נטל ההוכחה היה מוטל על קצין הפיצויים, לא הוכח הקשר בין שירותו של המנוח לבין מותו. ממצאים אלה הם קביעות עובדתיות, המעוגנות בראיות ובעדויות שהוצגו, ולא ניתן לערער עליהן בערעור. כמו כן, הוועדה הגיעה למסקנה כי תנאי שירותו של המנוח היו אופייניים ולא חריגים, והלחץ שחווה לא עלה על זה שנמצא במקומות עבודה אחרים. חשוב לציין כי המערער לא הצליח להוכיח קשר סיבתי בין שירותו של המנוח לבין מחלתו במקרה ספציפי זה. בנוסף, טענת המערער בדבר אסכולה רפואית אלטרנטיבית הקושרת בין לחץ נפשי ממושך למחלת לב כלילית לא התקבלה. הוועדה הפנתה לפסיקה קודמת (Kalij) שקבעה כי חוות הדעת הרפואית הרווחת אינה תומכת בקשר סיבתי בין לחץ מתמשך לבין מחלת לב כלילית. לפיכך, הערעור, שנשען במידה רבה על טענה זו, לא צלח. החלטת הוועדה הושפעה גם מגורמי הסיכון של הנפטר למחלות לב, לרבות עישון, היפרכולסטרולמיה והיסטוריה משפחתית של מחלת לב כלילית. סיכומו של דבר, הערעור נדחה מאחר שהמערערים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם כי שירותו הצבאי של המנוח גרם למחלתו ולמותו לאחר מכן.