ת"א 8215/06

תקציר

עיריית ירושלים ובעל קרקע התקשרו בהסכם לרכישת אדמתו של האחרון כדי לפנות מקום להרחבת כביש 4. בהסכם, מיום 27.4.98, נקבע כי העירייה תפצה את בעל הקרקע בגין רכישת הנכס. מונה שמאי להערכת שווי המקרקעין, וביום 20.4.99 קבע השמאי את סכום הפיצוי כ-7,778,000$, לא כולל מע"מ. העירייה נדרשה לשלם סכום זה בתוך 30 יום, אך שילמה תשלומים חלקיים בלבד לפני פסיקת השמאי, ויתרת הסכום שולמה בתשלומים במהלך השנה שלאחר מכן. בעל הקרקע תבע את העירייה על סך 26,381,898 שקל, בטענה לכספים שלא שולמו, כולל מע"מ, וריבית פיגורים. העירייה טענה כי התביעה נדחתה בזמן וכי היא שילמה את מלוא סכום הפיצוי. בנוסף, היא תבעה מנגד את ביטול הסכם הרכישה והשבת תשלומים עודפים. בית המשפט קבע כי התביעה אינה מוגבלת בזמן וכי פסק דינו של השמאי נמסר לצדדים ביום 29.4.99. באשר למע"מ, קבע בית המשפט כי משמעות קביעת סכום הפיצוי על ידי השמאי, למעט מע"מ, היא שהמע"מ ישולם רק אם בעל הקרקע היה חייב בשילמו. מאחר שהעירייה שילמה את המע"מ לרשויות המס, בעל הקרקע לא היה זכאי לתשלומי מע"מ נוספים. בסוגיית פיגור בתשלומים, מצא בית המשפט כי בעוד שהעירייה הסכימה בתחילה לשלם את מלוא סכום הפיצויים עד ליום 30.5.99, הסכים בעל הקרקע לקבל תשלומים בשל אילוצים כספיים של העירייה. הסכם זה היה בתוקף עד 19 בינואר 2000, ולאחר מכן היו לעירייה 84 עד 85 יום לשלם את יתרת הפיצויים. בית המשפט חישב כי העירייה חייבת לבעל הקרקע 311,592 שקל, כולל הפרשי הצמדה וריבית. יתר על כן, בית המשפט ציין כי תביעתו של בעל הקרקע, שהוערכה בתחילה ביותר מ-26 מיליון שקל, לא נתמכה ברובה, דבר המצדיק פסיקת הוצאות לעירייה. העירייה חויבה לשלם לבעל הקרקע 311,592 שקל, ואילו האחרון יישא בהוצאות ההליך.