ע"ז 22490-01-20

תקציר

בית המשפט בחן שתי צוואות שהשאירה אחריה אם המנוחה - הראשונה הייתה צוואה מיום 16.12.2013 והשנייה הייתה צוואה בכתב יד. על הצוואה השנייה חלקו ילדיו של המנוח, שהיו הנתבעים בתיק. בית המשפט בחן תחילה את הצוואה המאוחרת, שללא ספק נעדרה תאריך, ומצא כי התובעת – בנה המועדף של המנוחה, שעמד לרשת את רוב עזבונה מתוך צוואה זו – לא הוכיחה כי צוואה זו נכתבה לאחר הצוואה הראשונה. נטל ההוכחה היה מוטל על התובע, ומשלא הצליח להוכיח זאת, נדחתה הצוואה המאוחרת. לאחר מכן בחן בית המשפט את הצוואה הקודמת, ומצא כי היא תקפה, למרות טענות התובע להפך. התובע טען כי בית המשפחה היה צריך להיות מוחרג מצוואה זו משום שהיא אכן שייכת לו, אך בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך. בית המשפט גם לא מצא כל ראיה לכך שהאם הופחדה על ידי בניה האחרים שלא להזכיר את בעלותה הנטענת של התובעת על הבית בצוואה. ככלל, בית המשפט מצא כי הצוואה הקודמת תקפה, והורה על ביצועה, תוך חלוקת עיזבון האם שווה בשווה בין שמונת ילדיה. עוד נקבע בפסק הדין כי גם אם נפלו טעויות בתוקפה של הצוואה, צו ירושה יביא לחלוקה זהה של העיזבון, ולכן הצוואה המוקדמת יותר עומדת בעינה. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 20,000 ₪, בהתחשב בנסיבותיו האישיות.