רבני 1464456/1

תקציר

הערעור עוסק בתביעת גירושין והשלכותיה כגון ענייני רכוש, כתובה ומזונות, שהגיש גבר בתקופה של עיכוב הליכים עקב המלחמה. בית משפט קמא דחה את הטענות משום שהוגשו שלא כדין בתקופת השיהוי. בית הדין הרבני קיבל את הערעור בקובעו כי יש לראות את התביעות כאילו הוגשו במועד שהמערער היה זכאי לו, לאחר תקופת השיהוי. בית המשפט הסביר כי מטרת תקופת השיהוי בחוק היא לעודד פשרה ולמנוע הגשת תביעות המחריפות מחלוקות. הגשת תביעה בתקופה זו היא חסרת משמעות ואין לה תוקף משפטי; זה לא יכול להיחשב תביעה תלויה ועומדת. בית המשפט הדגיש כי הליך הגשת התביעה מחייב ויש לפעול לפיו, ותביעה שהוגשה שלא במסגרת הליך זה אינה תקפה. יתר על כן, מושג תום הלב אינו חל כאן, שכן המערער ידע שהתביעה מוקדמת מדי, והמשיב לא היה חייב להאיר את עיני המערער בדבר טעותו. עם זאת, החלטת הרוב קיבלה את הערעור וקבעה כי יש לראות את התביעות שהוגשו במועד החוקי, שכן המערערת פעלה בתום לב והמשיבה לא הגישה בקשה לסילוק על הסף במועד. השופטת החולקת הדגישה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ודינה להידחות, ולא חלה על המשיבה כל חובה לפעול בניגוד לאינטרסים שלה על ידי יידוע המערער. הכרעת הדין קיבלה את הערעור אך הדגישה כי קביעה זו חלה רק על נסיבותיו הספציפיות של המקרה.