ת"א 52413-08-22

תקציר

השאלה המרכזית בדבר תוקפם של הסכמי המתנה והגישור הוצגה בפסק דין זה. הנתבע טען כי הסכם המתנה היה למראית עין בלבד, אך בית המשפט מצא כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו, ולכן יש לראות בהסכם תקף. גרסת התובע לאירועים, אשר נתמכה במספר עדים ומסמכים, הועדפה על פני גרסת הנתבע. בית המשפט מצא כי הסכם הגישור וההסכם הבנקאי מאשרים מחדש את התחייבות הנתבעת להעביר 13% מהמקרקעין לתובעת אלע"ד ללא כל תמורה. חוסר אמינותה של הנאשמת, ניסיונותיה להתחמק משאלות ואמירות סותרות במהלך המשפט פגעו בעניינה. מנגד, מעדותה של התובעת, בצירוף ראיות ועדים תומכים, עולה כי הסכם המתנה אכן היה הסכם אמיתי ותקף. זאת ועוד, טענותיו החדשות של הנאשם שהועלו בסיכומים לא נדונו שכן הן היוו הרחבה של חזית ההגנה. בסיכומו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעת את 13% המובטחים במקרקעין, והורה לזו האחרונה לכסות את הוצאותיה המשפטיות ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪.