דנ"א 3367/20

תקציר

לאחר עיון בפסק הדין ובטיעוניו, נדחתה הבקשה לדיון נוסף. על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, דיון כזה מותר אם פסק דין של בית המשפט העליון סותר פסיקה קודמת או כרוך בעקרונות משפטיים חדשים ומשמעותיים. התנאי העיקרי לדיון נוסף הוא קביעת פסיקה חדשה ברורה ומפורשת, שלא הייתה קיימת במקרה זה. רשות מקרקעי ישראל טענה כי בפסק הדין נקבעו פסקי דין חדשים המשפיעים על שיקול דעתה של ועדת הפטור, אך לאחר בחינה לא הומצאה דוקטרינה משפטית מפורשת. הערות השופטים בנוגע למערכת היחסים בין מנהל מקרקעי ישראל לבין ועדת הפטור לא נמצאו מספיקות כדי להצדיק דיון נוסף, שכן הן לא היוו הכרעה סופית. בית המשפט הגיע למסקנה כי מקרה זה שונה ממקרה לובנקר, והדגיש כי בתרחיש הנוכחי, אישור ועדת הפטור הוא דרישה סטטוטורית לפי תקנות חובת המכרזים החדשה. זה היה שונה מהותית מהתנאים החוזיים שנדונו בלובניקר. יתר על כן, טענות נוספות של מנהל מקרקעי ישראל, כגון אלה הנוגעות לסמכות המסחרית של ועדת הפטור, נמצאו כהערות שוליות ולא כהחלטות מחייבות מבחינה משפטית. משכך, לא אותר בסיס ממשי לדיון חוזר, דבר שהוביל לדחיית הבקשה. המבקש חויב לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, כאמור ביום 30.7.2020.