ב"ל 55122-09-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה לגמלת הבטחת הכנסה שהגיש תובע ששהה בישראל ברציפות משנת 1999 ועד להגשת התביעה בשנת 2010. התובע, שחווה קשיים בקבלת מעמד עולה עקב קשיים בהוכחת יהדותו, טען כי מרכז חייו היה בישראל בתקופה זו, ולכן יש לראות בו תושב הזכאי להטבה. מנגד, הנתבע, המייצג את המוסד לביטוח לאומי, טען כי מעמד התושבות של התובע לא הוכר על ידי משרד הפנים עד שנת 2010, ולכן הוא לא מילא אחר הדרישה להיות תושב במשך 24 חודשים רצופים לפני התביעה. בית המשפט פתח בסקירת הדינים הרלוונטיים ופסקי דין קודמים, והגיע למסקנה כי יש לפרש את המונח "תושב" לצורך חוקי הביטוח הלאומי כמו חוק הבטחת הכנסה, באופן גמיש במסגרת הסבירות, וכי שוהים בלתי חוקיים אינם יכולים להיחשב "תושבים". לאחר מכן פנתה השופטת למקרה הפרטני וקבעה כי גרסתו של התובע לאירועים אוששה בראיות תיעודיות ובעדויות עדים, וקבעה כי הוא אכן שהה בישראל ברציפות מאז שנת 1999. למרות זאת, היה על בית המשפט לקבוע את חוקיות מקום מגוריו של התובע בין השנים 2006 ל-2010, תקופה בה ניסה להסדיר את מעמד ההגירה שלו. בית המשפט מצא כי טענת הנתבע כי התובע שהה שלא כדין בתקופה זו אינה נתמכת די הצורך בראיות. נהפוך הוא, לבית המשפט הוצגה תעודה של עובד ציבור במשרד הפנים, אשר לא פירטה את האשרה או ההיתר על פיהם שהה התובע בתקופה זו, ואף לא ציינה במפורש כי שהייתו אינה חוקית. בהיעדר ראיות משכנעות לכך, פסק בית המשפט לטובת התובע, וקיבל את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה. ההחלטה התבססה על הקביעה כי התובע שהה בישראל ברציפות מאז שנת 1999, וכי לא הוכח כי מקום מגוריו בין השנים 2006-2010 אינו בלתי חוקי. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובע עמד בדרישת התושבות והיה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה החל מנובמבר 2010, בתנאי שעמד בכל יתר התנאים הקבועים בחוק. עוד הודגש בפסק הדין כי ייצוג התובעת על ידי הלשכה לסיוע משפטי מנע צו להוצאות, והודיע לשני הצדדים על זכותם לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.