רע"א 6424/98

תקציר

המבקש, מנהל חברה בפירוק, ביקש לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. הצו מנע ממנו לצאת מישראל אלא אם כן יפקיד סכום כסף גדול, דבר שיבטל את הצו במהלך היעדרותו. המבקש ערער על החלטה זו, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות להוציא צו כזה, וכי הוא מטיל עליו נטל מופרז. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי לערכאה נמוכה יותר יש סמכות להוציא את הצו מכוח מספר הוראות חוק, לרבות סמכותו הטבועה של בית המשפט, וכי הזכות לחופש תנועה מגבילה את סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב יציאה. בית המשפט התווה את הדרישות למתן צו כזה, שכללו הוכחת עילה לכאורה וקביעת עילות שיהוי, וקבע כי הן מתקיימות במקרה זה. ההחלטה לקיים את צו עיכוב היציאה מן הארץ הייתה מוצדקת בשל נסיעותיו התכופות של המבקש, חששותיו מהקמת תשתית עסקית זרה והצורך להבטיח את זמינותו לתביעה התלויה ועומדת. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי הדרישות לדחיית היציאה צריכות להיות דומות לדרישות לסעדים זמניים אחרים, והורה למבקש לשלם את הוצאות המשיב.