ש 8362-03-22

תקציר

לאחר בחינה מדוקדקת של כתבי הקודש, טיעוני הצדדים והראיות הקיימות, החליטה השופטת כי יש לדחות את התביעה שהגישה התובעת, סלוא, נגד הנתבעים, גיסיה. המחלוקת נסובה סביב הסכם שכירות שנחתם בשנת 1994 בין בעלה המנוח של התובעת לבין הנתבעים, בנוגע לשתי חנויות ששכרו ממנו. ההסכם כלל תקופת שכירות חוזית של 59 חודשים, שבמהלכם נקבע שכר הדירה על 150 דולר לחנות, צמוד לדולר. לאחר תקופה זו, דמי השכירות היו אמורים להיות מחושבים על פי חוק הגנת הדייר ותקנותיו. סלוא, שירשה את חוזה השכירות לאחר מות בעלה ב-2016, טענה כי נפלה טעות או הטעיה בהסכם, ודרשה מהנתבעים לבטל את מנגנון הצמדת הדולרים ולשלם את הפרשי דמי השכירות. עם זאת, השופט לא מצא ראיות התומכות בטענותיו של סלוא ותחת זאת קיבל את טענת הנתבעים כי הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם. על פי התנאים ששונו, מנגנון ההצמדה לדולר נותר על כנו גם לאחר תום תקופת החוזה, ודמי השכירות נקבעו לפי ערכו של הדולר בשקלים, מה שהביא להסכם חדש. השופטת דחתה גם את בקשתה של סלוא לשנות את דמי השכירות לפי סעיף 57 לחוק הגנת הדייר, שכן היא לא הביאה ראיות מספיקות כדי לעמוד בדרישות לשינוי כזה. כמו כן, חוות דעת המומחה שהציגה סלווא נמצאה לקויה ולא תמכה בתביעתה להעלאת שכר הדירה. בסיכומו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי התביעה חסרת שחר ודינה להידחות, והורה לתובע לשלם לנתבעים בתוך 30 יום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 8,000 ₪.