ה"פ 34102-02-16

תקציר

השאלה המרכזית בתיק נסובה סביב עסקת נדל"ן, הנוגעת להעברת זכויות בחלקת קרקע מחניפאס לנפעה. הצדדים חלוקים בשאלה האם החוזה היה למראית עין או שמא התכוון להעברה ממשית, ועל תשלום סכום התמורה שנקבע בחוזה. חניפס טוען כי מלוא הסכום לא שולם, ואילו נפאע טוען כי שילם את מלוא הסכום, כולל עבודות חשמל שבוצעו בבית בנו של חניפס, המוערכות בכ-33 אלף שקל. השופטת פותחת בדחותה את טענת חניפס כי החוזה היה למראית עין בלבד, אינה מוצאת כל ראיה התומכת בטענה זו ומציינת את חוסר העקביות בינה לבין טענות אחרות של חניפס. עוד קובעת השופטת כי מרבית התמורה שנקבעה שולמה על ידי נפאעה, וכי החוזה עצמו מהווה הודאה בקבלת התשלום על ידי חניפס. לגבי יתרת הסכום, השופט מצדד בנפעה, וקובע כי הוא אכן שילם את יתרת הסכום בסך 30 אלף שקל באמצעות איימן, כפי שמעידה קבלה שאושרה בחתימתו של חניפס, שהשופט מוצא אותה אותנטית. כמו כן, השופטת מקבלת את טענתו של נפאע כי יתרת החוב הוסדרה באמצעות עבודות חשמל שבוצעו בבית בנו של חניפס, ומוצאת את עדויות עדי ההגנה אמינות. טענותיו של חניפס כי העבודות לא בוצעו נדחות, שכן השופט משוכנע כי העבודות נעשו כמתואר על ידי נפאע ועדיו. עוד מציינת השופטת כי נסיבות נוספות תומכות בגרסתה של נפאע לאירועים, ובהן רישום הזכויות במקרקעין על שמה של נפאעה, קיום חובות המס והשיהוי המשמעותי בהודעת הביטול של חניפס ובהגשת התביעה. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת נפאעה, דוחה את תביעתה של חניפאס ומורה לחניפאס לשלם לה את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין שלה, בסך 15,000 ₪. ההחלטה מתבססת על הראיות והעדויות שהוצגו, מה שמוביל את השופט למסקנה כי מלוא התמורה שולמה לחניפס, וכי טענת הביטול לא הייתה מוצדקת בשל שיהוי בלתי סביר.