ע"א 11833-07-19

תקציר

פסק הדין דן בערעוריהם של שני מערערים שהם אחים, על החלטת משרד הביטחון לפנותם משתי דירות שהושכרו במקור לאביהם המנוח, שהיה נכה צה"ל. האב שכר את הדירה הראשונה בשנת 1954 ואת הדירה השנייה בשנת 1976, בשל מעמדו והיעדר דיור. הילדים טענו כי יש להם זכויות של שכירות נגזרת. בית המשפט מצא כי הדינים המסדירים את הגנת הדייר חלים על הדירה הראשונה, שכן לא היה חוק ספציפי המסמיך את משרד הביטחון לספק דיור לחיילים נכים, ואף לא הייתה כל הוראה המחריגה את תחולת דיני הגנת הדייר. לפיכך, האב הפך לדייר מוגן בשנת 1960, בתום תקופת החוזה. אפרים, אחד המערערים, עמד בתנאים להכרה כשוכר נגזרת של הדירה הראשונה, שכן התגורר בה עם אביו למעלה מחצי שנה לפני מותו, ולא הייתה בבעלותו דירה נוספת באותה עת. עם זאת, למערער השני, יצחק, לא הייתה כל טענה לדירה הראשונה, שכן הוא לא התגורר בה עם אביהם, ותביעתו לדירה השנייה נדחתה אף היא, שכן חוזה השכירות החריג במפורש את הגנת הדייר. למרות זכותו של אפרים לגזור שכירות, בית המשפט קבע כי משרד הביטחון יכול לפנות אותו בגין אי תשלום שכר דירה מאז מות אביו בשנת 2014. למרות זאת, בית המשפט העניק לו סעד של צדק, והתיר לו להישאר בדירה בתנאי בתשלום 10,000 שקל ובפיגור בשכר הדירה. פסק הדין נתן לו 45 יום לבצע את התשלומים, ואם לא יעשה כן, החלטת הפינוי תעמוד. בית המשפט גם קבע כי כל צד יישא בהוצאות הערעור שלו.