ת"א 12261-01-20

תקציר

התובעת, שהייתה אמורה לפתוח דוכן במתחם הנתבעת, תבעה את הנתבעת בגין הפרת חוזה יסודית, לאחר שנודע לה על מועד פתיחת המתחם שנדחה. התובע טען כי הוא נזקק לשלושה שבועות לפחות כדי להתכונן לפתיחה, אך קיבל התראה של שבועיים בלבד. הנתבעת, שפתחה חלקית את המתחם, טענה כי לתובעת היו רגליים קרות והיא רצתה לסגת מהחוזה. בית המשפט מצא כי הנתבעת אכן הפרה את החוזה בכך שלא נתנה הודעה מוקדמת של 30 יום, אך לא מדובר בהפרה יסודית שכן התובעת עדיין הייתה מוכנה להכין את הדוכן בתוספת הזמן שהציעה הנתבעת. בנוסף, בית המשפט מצא כי מצבה הכלכלי של התובעת היה ירוד עוד בטרם נפתח המתחם, וייתכן שהתובעת הבינה כי הפעלת הדוכן לא תהיה רווחית. לפיכך, ביטול החוזה על ידי התובע לא היה מוצדק, שכן הוא לא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן את המצב. עוד טען התובע כי יש לפצות אותו בגין האגרות ששילם בגין הקמת היציע, אך בית המשפט דחה טענה זו משום שהתובע לא הוכיח כי התוכניות ששילם עבורן שימשו את הנתבעת. אשר לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעת, דחה בית המשפט את מרבית הטענות מחוסר ראיות, לרבות הטענות לאובדן דמי שכירות ועוגמת נפש. הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שניסתה למצוא שוכר חדש או שהמקום הפנוי בדוכן גרם לה למצוקה. עם זאת, בית המשפט ציין גם כי התובעת יכלה לבטל את החוזה לאחר שנת פעילות, מה שאומר שתביעת הנתבעת לדמי שכירות של 24 חודשים לא הייתה מוצדקת. בסופו של דבר, הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד נדחו, ושני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.