בד"א 20/02

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של הרשעה שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב-יפו (להלן: "בית המשפט המחוזי"), ומצא את המערער, עורך דין במקצועו, אשם במספר עבירות לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ("חוק לשכת עורכי הדין") וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ("הכללים"). לגופו של עניין, הורשע המערער משום שאישר כי תצהיר נחתם ואושר על ידי לקוחו בנוכחות המערער, בעוד שבפועל הלקוח חתם על התצהיר בנוכחות עובד שאינו עורך דין במשרדו של המערער, והמערער לא נכח ולא זיהה את הלקוח באופן אישי. עוד אישר המערער כי אשת הלקוח חתמה על כתב ערבות, כאשר למעשה לא חתמה עליו בנוכחות המערער. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער והטיל עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי, שייכנס לתוקף אם המערער יעבור עבירה דומה בתוך 18 חודשים. המערער ערער על הרשעה זו ועל גזר הדין. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה את הערעור על ההרשעה, וקבעה כי התנהלותו של המערער הפרה באופן ברור את הדרישות לאישור תצהיר לפי פקודת הראיות. מצופה מעורכי הדין להקפיד על אישור מסמכים, ופרשנותו של המערער לחוק הרלוונטי לא הייתה מוצדקת. בנוסף, מצאה ערכאת הערעור כי אמונתו בתום לב של המערער בנכונות מעשיו אינה מצדיקה את התעודות המזויפות שנתן. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי, שכלל התליה כללית של רישיון עריכת הדין של המערער, היה הולם ותואם את חומרת העבירות. עם זאת, כדי לעשות צדק עם המערער, קיצר ערכאת הערעור את תקופת המבחן ל-12 חודשים. לפיכך נדחה הערעור, וההרשעה וגזר הדין כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי נותרו על כנם.