ע"א 145/66

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבטל פסק דין בתיק שומת מס הכנסה. פסק הדין המקורי ניתן בהיעדרו של פקיד השומה, שלא התייצב למרות שזומן כדין. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של פקיד השומה, אך בהמשך ביטל את פסק דינו והורה על דיון חוזר לבקשת פקיד השומה. בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון בחן תחילה האם לבית המשפט המחוזי יש סמכות לבטל פסק דין שניתן שלא בפניו בתיק ערעור של מס הכנסה. נקבע כי לבית המשפט אכן הייתה סמכות כזו, שכן היעדרו של צד הביא לפסק דין חד-צדדי. ההבדל העיקרי, במקום זאת, נעוץ בתנאים הקובעים את הפעלת סמכות זו. אם צד לא זומן כדין, ההליך היה פגום מיסודו, ולבית המשפט לא הייתה ברירה אלא להפוך את החלטתו. עם זאת, כאשר בעל דין זומן אך בחר שלא להתייצב, ההליך לא נפגע, ולבית המשפט היה שיקול דעת להחליט אם לשמוע את הצד הנעדר אם לאו. השאלה השנייה עסקה בשאלה האם בית המשפט המחוזי הפעיל כראוי את שיקול דעתו בקבלו את בקשת פקיד השומה לבטל את פסק הדין. בית המשפט אמנם הכיר ברשלנותו של פקיד השומה, אך הודגש כי רשלנות לבדה אינה סיבה מספקת לדחיית הבקשה על הסף. השופט פסק למערער פיצוי בגין ההוצאות שהוצאו, והמשנה לפרקליט המדינה הסכים להגדיל סכום זה. באשר לטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל את הראיות שהציג המערער, קבע בית המשפט העליון כי תצהירו של פקיד השומה, שלא סתר את יסודות התביעה, אינו מהווה עילה לסירוב. בית המשפט הדגיש כי העדות בבית המשפט המחוזי ניתנה בהיעדרו של פקיד השומה, וההזדמנות לחקירה נגדית, לצד ההנחה כי הנישום נושא בנטל לסתור את השומה, הביאו לכך שאין לדחות אוטומטית את בקשת הביטול. לסיכום, בית המשפט העליון לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, והערעור נדחה. המערערת חויבה לשלם למשיב סך הוצאות של 500 לירות.