דב"ע נד/163 - 3

תקציר

עובדת המוסד לביטוח לאומי (המערערת) ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים שדחה את תביעתה ללמוד באוניברסיטה ליום לימודים שבועי בשעות העבודה ולקבל החזר חלקי של שכר הלימוד ממעסיקה. המכון מסייע לעובדים בהשתלמויות על ידי מתן חופשת לימודים וכיסוי חלקי בתשלום. המערערת, שהחלה תואר ראשון במדעי המדינה בשנת 2013, קיבלה אישור לחופשת לימודים ולכיסוי שכר עבור שלוש השנים הראשונות ללימודיה. עם זאת, בשנותיה הרביעית והחמישית אישר המכון את בקשותיה באופן חלקי בלבד. בית הדין האזורי קבע כי למערערת לא הייתה זכות קנויה לחופשת לימודים וכי אישור המכון לחופשה הוא פריבילגיה ולא דרישה. בית המשפט קבע כי החלטת המכון שלא להעניק חופשת לימודים מלאה הייתה סבירה ולא מפלה, ודחה את התביעה תוך הטלת הוצאות על המערערת. המערערת טענה כי פסק הדין צריך להיות לטובתה, שכן למכון לא היו הנחיות ברורות לגבי משך חופשת הלימודים בעת הרשמתה, וכי יש לפרש לטובתה נהלים לא ברורים. היא גם ערערה על העלויות שהוטלו עליה. המוסד טען מנגד כי עובדיו כפופים לתנאי עבודה של עובדי מדינה, כי בסעיף 51.338 לפק"ח (אליו התייחסה המערערת) נעשה שימוש במונח "רשאי", המציין שיקול דעת, וכי הכללים הקיימים פורסמו וידועים. פסק הדין: הערעור נדחה, אלא שההוצאות שהוטלו על המערער בבית הדין האזורי מבוטלות. משמעות הדבר היא כי החלטת בית הדין האזורי עומדת בעינה, והמערערת אינה זכאית לחופשת לימודים על חשבון שעות עבודה או החזר נוסף של שכר לימוד מהמוסד לביטוח לאומי. פסק הדין מחייב, ללא צו להוצאות בהליך הערעור.