ת"א 16821-12-08

תקציר

יורשיו של שמעון דוד ז"ל (התובעים) ביקשו פסק דין הצהרתי בדבר בעלותם הנטענת על חלקת קרקע מסוימת. לטענתם, אביהם רכש את הקרקע בשנת 1955 ומאז הוא מתגורר בה בצריף. לחילופין, הם טענו כי אביהם רכש את הקרקע באמצעות החזקה ועיבוד ארוכי טווח, או שיש להם זכות בלתי חוזרת להשתמש בקרקע. רשות הפיתוח (הנתבעת מס' 1) שללה את זכויות התובעים וטענה כי הקרקע רשומה על שמה והיא לא העניקה לאביהם המנוח של התובעים או ליורשיו כל רשות להשתמש בקרקע. בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מהימנות לטענת הבעלות שלהם, שכן עדויותיהם התבססו על מידע מכלי שני וסתרו זה את זה בנקודות מהותיות. יתר על כן, התובעים לא יכלו לבסס את טענתם לבעלות באמצעות חזקה ארוכת טווח בלבד, מה גם שהמקרקעין נרשמו על שם הנתבעת מס' 1. באשר לתביעתם החלופית של התובעים לזכות בלתי חוזרת בשימוש במקרקעין, ציין בית המשפט כי הנתבעת מס' 1 לא נתנה היתר מפורש והבהירה באופן עקבי כי אינה מכירה בזכויות כלשהן של התובעים במקרקעין. לפיכך, כל היתר המשתמע מהתנהגותו הפסיבית של הנתבע יהווה רישיון הניתן לביטול. התובעים גם לא הוכיחו כל ציפייה לגיטימית או השקעות שנעשו בקרקע. משכך, נדחתה תביעתם של התובעים למתן פסק דין הצהרתי, והם חויבו ביחד ולחוד לשלם לנתבעת מס' 1 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.