ע"א 648/82

תקציר

הערעור מתייחס לשתי חברות שביקשו פירוק בשנים 1977-1978 ולשאלה האם זכות הקדימה לפי פקודת החברות כוללת גם ריבית והצמדה, המתווספות למס הנומינלי. בית המשפט העליון קבע כי התוספות לחוב בשל איחור בתשלום אינן קנסות אלא "חוב מס". הפרשי הריבית וההצמדה אינם חלק מההערכה אלא תוספת לה. בית המשפט אמנם הכיר בכך שהנטייה בשנים האחרונות היא לתרגם חיובים כספיים למונחים ריאליים, אך קבע כי במקרה של מיסים, העיקרון הנומינליסטי גובר. בית המשפט פירש את הוראות החוק הרלוונטיות בקפדנות, כדי שלא לפגוע בשוויון בין הנושים, וקבע כי הן נוגעות למס הנומינלי בלבד. לפיכך, התוספות לפי פקודת מס הכנסה נחשבות לחוב רגיל, שפירעונו מותנה בסילוק כל החובות לכלל הנושים. בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק להעניק לרשויות המס זכות קדימה רק למס הנומינלי נבעה גם מכך שהפרשי הצמדה נחשבים כהכנסה חייבת במס, מה שיוצר א-סימטריה כאשר הרשויות מקבלות הצמדה אך האזרחים לא. לבסוף, קבע בית המשפט כי השתיקה בהוראות הרלוונטיות לעניין ההצמדה והריבית משמעה שהן לא נועדו להיכלל.