סע"ש 32822-02-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגישו שתי תובעות, א.ל.ד סוכנות לביטוח פנסיוני ובעליה בת-שבע מחלוף, נגד עובדיהן לשעבר, ליאת אלקיים-אשר ודניאלה וקנין. התובעים האשימו את הנתבעים בניצול מידע סודי של לקוחות, עידוד לקוחות לבטל את הפוליסות והעברתם לסוכנות מתחרה לאחר סיום העסקתם. הם תבעו פיצויים בגין אובדן הכנסה, לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בתוך כך, הנתבעים הגישו תביעה נגדית בטענה לפיטורים שלא כדין, אי קיום שימוע, אי תשלום זכויות סוציאליות ולשון הרע. השופטת בחנה בקפידה כל אחת מטענות התובעים וטענות שכנגד. באשר לטענות התובעים להפסד כספי עקב ביטולי לקוחות והעברות פוליסות, קבעה השופטת כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם, ועל כן נדחתה הבקשה לפיצוי בעילות אלה. בתביעת לשון הרע טענו התובעים כי דניאלה השמיצה אותם בשיחה עם עובדת אחרת, רחלי אזולאי. השופטת הכירה בכך שדבריה של דניאלה היו משפילים ומשפילים, אך ראתה בהקשר שבו נאמרו שיחה פרטית תוך כדי סכסוך חריף. הם נחשבו למעשה טריוויאלי ולא עילה לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. בנושא הפגיעה בפרטיות טענו התובעים כי הנתבעים עשו שימוש במידע ובמסמכים סודיים. למרות שהשופטת הניחה כי חלק ממעשי הנתבעים עלולים להוות פגיעה בפרטיות, הם היו מוצדקים על פי החוק שכן הנתבעים פעלו לחשוף חשדות להתנהלות בלתי חוקית של התובעים ולהגן על האינטרס הציבורי. לפיכך, נדחתה התביעה לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות. התובעים ביקשו גם סעד של ביזיון בית המשפט, בטענה כי הנתבעים הפרו צו מניעה זמני. אולם, מאחר שהטענה העיקרית לא התקבלה, והעובדות לא נדרשו עוד לקיום הצו השיפוטי, בקשה זו ירדה מהפרק. בהתייחסה לטענות הנגדיות של הנתבעים, בחנה השופטת את טענותיהם לפיטורים שלא כדין ואי קיום שימוע. מהראיות עולה כי לשני הנאשמים נקבעו שימועים. יתר על כן, ניכר היה כי יחסי העבודה בין הצדדים התדרדרו עד כדי כך ששני הצדדים כבר לא היו מעוניינים להמשיך לעבוד יחד. לפיכך, נדחו התביעות לפיצויים בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין. לאחר מכן התייחסה השופטת לטענות שכנגד בנוגע לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשות, גמול שעות נוספות והפרשות לפנסיה. לאחר בחינת הראיות והחישובים, קבע השופט כי ליאת זכאית ל-3,349 שקל ודניאלה ל-858 שקל פיצויי פיטורים נוספים. עוד נפסקו לדניאלה 960 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת, 1,121 ש"ח לדמי הבראה, 384 ש"ח לפדיון חופשות, 300 ש"ח לעבודה בשעות נוספות ו-2,222 ש"ח בגין הפרשות לפנסיה. לבסוף, דחה השופט את תביעתה של דניאלה בגין הוצאת דיבה, שכן היא לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה בדבר אמירות מכפישות של התובעים או מקורביהם. השופטת דחתה גם את תביעתה של דניאלה לדמי חגים, שכן היא לא ציינה את הימים שעבורם היא תובעת פיצויים. בסיכומו של דבר, התביעה העיקרית נדחתה במלואה, והתביעה שכנגד התקבלה באופן חלקי. התובעים חויבו לפצות את ליאת ודניאלה בגין הסכומים שצוינו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה שכנגד. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות המשפט שלהם.