דב"ע מט/2 - 7

תקציר

הערעור עוסק בחישוב פיצויי פיטורים לעובד מדינה ששירת גם הוא בצה"ל. המערערת טוענת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים שלהם על בסיס משך שירותם הצבאי והאזרחי המשולב, לרבות התקופה הנוספת שנוספה לשירותם הצבאי לפי חוק שירות קבע. עם זאת, המשיב טוען כי פיצויי הפיטורים חלים רק על זמן השירות בפועל ולא על תקופות שהוגדלו באופן מלאכותי. בית הדין לעבודה דחה את טענת המערערת, והוביל לערעור זה. פסק הדין דוחה את הערעור, ומסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר. היא מדגישה כי מטרת פיצויי הפיטורים בגין עודף שירות מעבר ל-35 שנים היא לפצות עובדים על תקופות עבודה שאינן מפרישות לקצבתם. שירותו הצבאי של המערער הוגדל לצורכי פנסיה בלבד ולא לצורך הטבות אחרות. לפיכך, יש לפרש את "תקופת השירות העודפת" כזמן שירות בפועל, למעט תקופות שנוספו באופן מלאכותי. יתר על כן, פסק הדין מציין כי פרשנותו של המערער עשויה להוביל לזכאות הן לפנסיה והן לפיצויי פיטורים בגין אותה תקופה, דבר הסותר את כוונת המחוקק. בנוסף, פסק הדין דן במושג השוויון, וקובע כי אפליה קיימת רק בין פרטים בנסיבות דומות. במקרה דנן, לא ניתן להשוות את המערער למי ששירת מעבר ל-35 שנים בשירות המדינה או בשירות מוכר מקביל. לפיכך, גם טענת המערערת להפליה נדחית. מאחר שהמדינה בחרה שלא לשאת בהוצאות, פסק הדין ניתן ללא כל קנס כספי למערער.