על"ע 9/85

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור שהוטל על עורך דין, המשיב, על ידי בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין בגין עבירות משמעת הקשורות לטיפול רשלני בתיקי לקוחות וזלזול באתיקה מקצועית. למשיב היסטוריה של עבירות דומות, שהובילו להרשעות קודמות ולהשעיות. בית המשפט הכיר בחומרת הפרותיו החוזרות ונשנות, והדגיש כי הצטברות עבירות אלה עשויה להצביע על כך שעורך הדין אינו כשיר להישאר במקצוע עריכת הדין. בית המשפט ציין כי רישיון לשכת עורכי הדין משמש כמצג לציבור בדבר אמינותו של עורך דין, ואי עמידה באמות מידה אתיות פוגעת באמון זה. בעוד שפסקי דין קודמים הדגישו את הצורך הפוטנציאלי בהרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין בגין התנהגות בלתי הולמת מתמשכת שכזו, בית המשפט העליון קבע כי במקרה זה, העבירות, על אף חומרתן, אינן הופכות את המשיב לבלתי ניתן לתיקון כעורך דין. בית המשפט החליט להאריך את השעייתו של המשיב מתשעה לשמונה עשר חודשים, בהתחשב בצורך בעונש בעל ערך הרתעתי משמעותי. החלטה זו התבססה על האמונה כי השעיה נוספת עשויה לשקם את המשיב ולתת לו הזדמנות לתקן את התנהגותו עם חזרתו לפרקטיקה. לפיכך, בית המשפט קיבל בסופו של דבר את הערעור, תוך שהוא מדגיש את החשיבות של הגברת חומרת הסנקציות בגין הפרות חוזרות ונשנות כדי לשמור על היושרה והאמון במקצוע עריכת הדין.