בג"צ 7716/11

תקציר

העותרים טענו כי המשיבים – משרד הבריאות הישראלי – נעדרו סמכות להוציא הנחיה המתנה, מימון ציבורי של דיקור מי שפיר, בכך שהשירות יינתן "בעין", מבלי לאפשר לחולים לבחור את הרופא שלהם ולשלם תשלום נוסף נוסף על המימון הציבורי. העותרים, שכללו בית חולים פרטי וכמה רופאים שביצעו את הבדיקה וגבו תשלום נוסף, טענו כי ההנחיה פוגעת בכמה זכויות, ובהן זכות המטופלים לאוטונומיה, זכות הרופאים לחופש עיסוק וחופש החוזים. עוד טענו כי ההנחיה ניתנה ללא ההתייעצויות הנדרשות וכי היה על המשיבים להעניק לעותרים זכות לטעון את טענותיהם. פסק דינו היסודי של השופט עמית דוחה את כל טענות העותרים ומקיים את ההנחיה. ראשית מסיק השופט כי חוק ביטוח בריאות מטיל את האחריות למימון דיקור מי השפיר על המשיבים וכי בסמכותם לקבוע את אופן מתן השירות. סעיפי החוק שלדעת העותרים תומכים בעמדתם נמצאו בלתי רלוונטיים, שכן הם עוסקים בסוגיות שונות. לאחר מכן עובר השופט להתייחס לטענת אי ההתייעצות ומוצא כי סעיפי החוק הרלוונטיים נוגעים להסדרים שונים. השופט מוסיף וקובע כי המשיבים לא היו מחויבים להעניק לעותרים זכות טיעון, אך בכל מקרה טענות הרופאים נשמעו בפועל. בהתייחסה לטענות המהותיות, מדגישה השופטת כי בסופו של דבר מדובר בסוגיה של מדיניות חברתית-כלכלית, שבית המשפט אינו צריך להתערב בה, וכי ההנחיה עולה בקנה אחד עם הגישה הננקטת ברוב המכריע של שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות במימון המדינה, הניתנים "בעין" ולא בשיטת "שובר" המשלבת מימון ציבורי ופרטי. השופט קובע כי ההנחיה אינה פוגעת בזכותו של המטופל לאוטונומיה, שכן האפשרות להיבדק באופן פרטי נותרה פתוחה בפניו; היא אינה פוגעת בחופש העיסוק של הרופאים, שכן הם יכולים להמשיך לבצע את הבדיקות הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי; והיא אינה פוגעת בחופש החוזים, שכן חולים עדיין יכולים להתקשר באופן פרטי עם רופאים לביצוע הבדיקה, כל עוד המחיר אינו עולה על רכיב המימון הציבורי. השופט דוחה גם את הטענה כי ההנחיה פוגעת בשוויון, וקובע כי הנחיית המשיבים מיישרת קו בין בתי החולים הציבוריים לפרטיים וכי הדוגמאות שהעלו העותרים לתשלומים נוספים בבתי החולים הציבוריים הן חריגים לכלל, שהמשיבים פועלים לתיקונו. סגני הנשיא נאור וסולברג מסכימים עם פסק הדין ומדגישים כי מדובר בעניין של מדיניות או ערכים, שבית המשפט לא צריך להתערב בהם.