תלה"מ 41699-12-20

תקציר

התובעת, שניהלה עם הנתבעת מערכת יחסים שנמשכה שנה ושלושה חודשים, תבעה אותו בגין מצג שווא בדבר כוונתו להינשא לה, וכן בגין כוונתו לעבור להתגורר באילת. התובע תבע פיצוי בגין נזקים נפשיים והפסדים כספיים שנבעו ממצג השווא הנטען של הנתבע, וכן השבת כספים. השופטת קבעה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לקיומו של מצג שווא, וכי גם אם היה מצג שווא, התובעת לא הוכיחה כי הנזקים הנטענים נבעו מהתנהלות הנתבעת. עם זאת, השופט הורה לנתבעת לפצות את התובע בגין חלק מההוצאות כדלקמן. ראשית, הנתבעת הייתה אמורה להחזיר לתובעת 3000 ₪, אותם שילמה עבור דמי השכירות עבור חודש מאי 2019, שכן הנתבעת היא זו שהייתה אמורה לשלם אותם על פי הסכמתם. שנית, השופט הורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 2483 ₪ בגין הוצאות הקשורות לרכב, לרבות ביטוח חובה, רישיון רכב וקנס, שכן הנתבעת ביקשה מהתובע לשלם אותם והתחייבה להחזיר את הכסף. השופטת גם הורתה לנתבע לשלם מחצית מהוצאות הכלב, בסך 900 שקל, למרות הגישה הכללית לפיה הוצאות התא המשפחתי במהלך מערכת יחסים אינן כפופות להתחשבות. לבסוף, קבעה השופטת כי יש לחלק את פריטי הריהוט המפורטים בנספח ב' בין הצדדים, או לחילופין למכור אותם ולחלק את התמורה, שכן שניהם היו חתומים על הסכם השכירות והשתמשו ברהיטים במהלך מגוריהם המשותפים. תביעת התובע נדחתה מעבר לסכומים הנקובים, ושני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.