ע"א 436/62

תקציר

החלטת הרוב של בית המשפט העליון, כפי שנוסחה על ידי השופט ברנזון, קבעה כי המשיב, שהיה בעל בית מלון, זכאי לקבל הודעה מוועדת השומה כמתחייב מסעיף 108(א) לפקודת העיריות, 1934. חלון הזמן של שלושים יום לערעור על השומה החל מיום הפרסום לציבור או ההודעה האישית על השומה, לפי המאוחר. השופט הדגיש כי לוח הזמנים של השומה הפך למחייב רק לאחר שניתנה הודעה כזו, ומשלא כך, השומה לא הייתה סופית. לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לדון בתביעת המשיב, לערער על חוקיות חיוב המס, כחלק מסמכותו הכללית לפי חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957, והוא יכול היה ליתן פסק דין הצהרתי בהתאם. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין זה אינה בלעדית, ולא יהיה זה מעשי לחייב את המשיב לפנות באופן ספציפי לבית המשפט העליון כאשר בית המשפט המחוזי יכול ליתן סעד מקביל. זאת ועוד, הסכימה השופטת עם טענת המשיב כי העירייה גבתה עבורו מיסים באמצעות עיקולים על שוכריו והצדיקה את הבקשה לעריכת דין וחשבון. בכך אישר השופט ברנזון את החלטת בית המשפט המחוזי כי תביעת המשיב, המבקשת הצהרה ודין וחשבון, ראויה לשבח ויש להמשיך בה. השופט כהן הסכים, ואילו השופט לנדוי הסכים חלקית וחלק על כך, וטען כי יש להפנות את טענת המשיב לבג"ץ.