ת"פ 58714-06-19

תקציר

פסק הדין דן בדרכי קבלת ההחלטות ובנטל ההוכחה בקביעת אחריותו של אדם למעשיו, ביחס לטענת אי שפיות. החזקה היא שאדם אחראי נפשית למעשיו, אך הנאשם יכול לערער על כך. אם הנאשם מעלה את שאלת אי השפיות, על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כי חריג אי השפיות אינו חל. במקרה זה, בית המשפט נדרש להכריע בין שתי חוות דעת מתחרות של מומחים בנוגע למצבו הנפשי של הנאשם. חוות דעת אחת אבחנה את הנאשם כבעלת מחשבות הזויות, ואילו חוות הדעת השנייה הצביעה על כך שיש לו מחשבות בעלות ערך מופרז. בית המשפט העדיף את חוות הדעת שאבחנה את הנאשם עם אשליות, בשל עקביות אבחנה זו עם חוות דעת רפואיות אחרות, התנהגותו של הנאשם ונסיבות העבירה. נמצא כי מעשיו של הנאשם, שבוצעו בסמיכות זה לזה, הונעו מתפיסת מציאות מעוותת, הנובעת ממחשבותיו ההזויות. בנוסף, המומחה שאבחן הזיות הביע תחילה ספקות לגבי האבחנה שלו, מה שפעל לטובת הנתבע. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה לא הוכיחה את אי קיומו של חריג אי השפיות מעבר לספק סביר, ולכן זוכה הנאשם בעילות אלה. מאחר שלא הייתה מחלוקת כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, בית המשפט הורה לו לעבור טיפול רפואי כפוי לתקופה המקבילה לעונש המרבי על עבירותיו.