ע"א 21342-10-17

תקציר

המערערת, דיירת מוגנת כבת 65, שכרה דירה כ-34 שנים. עם זאת, המערערת לא שילמה דמי שכירות לשנת 2014, ובכך הפרה את הסכם השכירות. בעקבות זאת פתחו המשיבים, בעלי הדירות, בהליכי פינוי. בית משפט קמא מצא כי המערערת אכן הפרה את חוזה השכירות וכי למשיבים קמה עילת פינוי. בערעור, השאלה המרכזית הייתה האם על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהעניק סעד מן הצדק, שיכול למנוע את הפינוי. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא בעניין הפרת חוזה השכירות וזכות הפינוי. אכן, הראיות הראו כי המערער הפר באופן שיטתי את חוזה השכירות לאורך השנים, תוך התעלמות מחובותיו ומזכויות הקניין של המשיבים. זאת ועוד, למערערת עבר של הליכים משפטיים והטרדות כלפי המשיבים. בית המשפט הדגיש כי סעד מן היושר לדיירים צריך להינתן באופן מצומצם ורק במקרים חריגים. נוכח התנהלותו של המערער, שהתאפיינה בהפרות חוזרות ונשנות ובלתי מתוקנות של חוזה השכירות, מצא בית המשפט כי הוא "שוכר מת" וכי אין הצדקה למתן סעד מן היושר. עם זאת, למרות חוסר תום הלב של המערער והפרת הסכם השכירות, בית המשפט הכיר בחששותיו ממציאת דיור חלופי בגילו ובמצבו הכלכלי. לפיכך, החליט בית המשפט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעניק למערער "סעד של צדק הפוך". משמעות הדבר היא שקביעת הפינוי נותרה בעינה, אך המשיבים נדרשו לשלם למערער בתוך 90 יום סך של 100,000 ₪ כדי להבטיח דיור חלופי לתקופה קצובה. אילו בחרו המשיבים שלא לשלם פיצוי זה, הייתה המערערת נותרת דיירת מוגנת בתנאים מסוימים. השופט שרעבי נתן את פסק הדין, עליו הסכימו השופטים ב' בר-זיו וא' אוק. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים ביום 25.3.2018.