סע"ש 459-02-19

תקציר

התובע, עובד תבע את מעסיקו לשעבר, הנתבע, בגמול שעות נוספות. הנתבעת הכינה דוחות נוכחות עבור התובעת ולא חלקה על כך שהתובעת ביצעה את עבודת השעות הנוספות המשתקפת בדוחות. עם זאת, הנתבעת טענה כי השעות שדווחו בדו"חות הנוכחות לא היו כולן "שעות עבודה", שכן התובע לקח הפסקות רבות במהלך יום העבודה, לרבות הפסקות עישון, הפסקה למנוחה ולסעודה והפסקות במהלכן עזב את מקום העבודה. הנתבעת טענה כי לא הייתה חייבת לשלם לתובע עבור שעות אלו ולכן התובע לא היה זכאי לגמול השעות הנוספות שתבע. בית הדין קבע כי התובעת אכן לקחה הפסקות במהלך יום העבודה, לרבות הפסקות עישון והפסקה למנוחה ואוכל. בית הדין מצא כי זמן ההפסקה הכולל הממוצע של התובע ביום הוא 30 דקות ויש לנכות אותו משעות עבודתו. בית הדין הסביר כי ההפסקות שלקחה התובעת, לרבות הפסקות עישון, מהוות "זמן עבודה" ויש לשלם להן ככאלה, למעט הפסקות בהן יצאה התובעת ממקום העבודה לסידורים אישיים, שהיו חריגות ומעטות מאוד. עוד קבע בית המשפט כי הסדר השעות הנוספות הגלובלי עליו הסכימו הצדדים בשנת 2014 אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה, שכן הוא אינו מפצה באופן סביר את התובע בגין עבודתו בשעות נוספות. לפיכך, קבע בית הדין כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות עבור כל תקופת עבודתו, אך מוגבל למקסימום של 11 שעות עבודה ביום בימים ראשון עד חמישי, וגמול שעות נוספות עבור השעות בהן עבד בימי שישי. בית המשפט הסביר את דרכי חישוב גמול השעות הנוספות של התובע על בסיס יומי וחודשי, תוך התחשבות בעקרונות שנקבעו בפסיקה הקודמת. התובע היה רשאי להגיש חישוב מתוקן של גמול השעות הנוספות שלו על סמך ממצאי בית המשפט, והנתבע יכול היה להגיב בחישוב נגדי. בית המשפט לא פסק הוצאות בשלב זה, והדבר ייקבע בפסק הדין הסופי.